כתמי קפה- תקציר

בכל ערב יום שבת במהלך החורף אנחנו נפגשים באותו הפארק הנטוש. אני תמיד הייתי אחראית על הדיבורים, והוא היה האחראי להביא מטריה, חיבוק ארוך ונשיקה עדינה על הלחי שנושאת איתה טעם של עוד.
"
הייתי רוצה שהוא יהיה לי בית" שאפתי מהעשן הצורב ובהיתי באופק.
"את כמו צוענייה, אין לך בית," הוא צחק בזלזול והמבט שלי רק הפך לרציני יותר כשאני נושפת את העשן החוצה. "אז מה את רוצה? שהלב שלו ימלא לך את החסר?"
"הדבר היחיד שאני רוצה הוא שתבין סוף סוף על מי אני מדברת" רטנתי לעברו בכעס מבלי לשים לב למילים שיוצאות לי מהפה.
"אוקיי" הוא הפנה את תשומת ליבו אליי וקולו נשמע רגוע פתאום. "על מי את מדברת?"
שתיקה. שתיקה מבולבלת. נאנחתי וזרקתי את הסיגריה אל המרחק. ידו הגדולה מתהדקת על המיטריה שמכסה את שתינו. "בואי.. שלא תאחרי הביתה.."

על החיים שלנו יש כתמים של קפה, בדלים של סיגריה וכמה מיתרים קרועים..