פרחים לרוחות -פרק 2

הבית דומם ואין שום צליל או תזוזה אבל ,לפתע, אני מרגישה איך המילים מתגלגלות לי על הלשון וממלאות קול של הד ברחבי הבית\\\"אני בסדר נכון ? יש לי משפחה אוהבת ובית חם ,יש לי שני חברים שאני יודעת שהיו לצידי, אני די סבירה בלימודים ,ואני מתהלכת בחוץ כמו כל בן אדם אחר \\\" ולרגע אני מרגישה שאני לא שולטת בפי אבל אני בכל זאת אומרת עם כוונה מלאה את מילותי \\\"אבל בתוכי אני… אני מרגישה שונה,כאילו שאני אדם זר בתוך עצמי,בתוך חיי\\\" נשיפות של קור מסיחות לרגע את דעתי מפני שהן מלטפות את צווארי ושערותי סומרות,אני חשה שאכן גם אוולין רועדת קלות .עניי החלו לחפש את שמיכת הצמר שהייתה מונחת כאן עוד בצהריים בשביל לפרוש אותה עליי ועל אוולין \'נו ,באמת איפה השמיכה הזאת עכשיו?היית מונחת כאן ,שוחקת חיים כל אחר הצהריים הזה , וכרגע ,שצריכים אותך באמת את נעלמת?\'חשבתי קלות עם פרצוף רגוז על פני. והנה, אני מוצאת את השמיכה הנעדרת ,מונחת לצד רגלי אחותי . נעמדתי ,ופרשתי לרחבה את השמיכה מקשרה המסורבל שהייתה קשורה בו בפזיזות.לפני שאני מניחה את השמיכה אני בוחנת את אחותי-אני לא יודעת מה היא הסיבה בבהירות לנעיצת עיניי באחותי-אבל בכל זאת אני מסתכלת עליה מכף רגלה ועד ראשה .שערה פרועה,חולצתה הלבנה מכופתרת בצורה משובשת,ושרשרת הפנינים השחורה שהיא אוהבת כל כך לא מחמיאה לבגדים שבחרה ללבוש.היא,אחותי,ניראת יפה ברישולה,כאילו שרוב הזמן אין לה בכלל מושג איך היא ניראת. לפתע אני מבחינה ששפתייה נעות,אך ללא קול.אני מקרבת את אוזני לפיה -לנסות לשמוע את רחשי המילים שהיא ממלמלת לה מתוך שנתה, אני שומעת רק חלקי מילים\\\\\\\\\\\\\\\"מארי…לכי…תברחי…איתו…בסדר…הם\"והמילים נקטעו כלא היו בכלל . לבסוף אני מניחה את השמיכה אך ורק עליה ,הקור חדל מלהשפיע עליי . הקור שחודר לליבי בעקבות דברי אחותי ,רק הוא זה שמקפיא אותי,כפי שסכין העשויה מקרח חודר לקרביי. אני נבעלת לאחת מהכורסאות האפורות שלצד הספה.עניי החלו להירטב מדמעות,ואני מתנדנדת על הכורסה קדימה ואחורה,מנסה לסלק מראשי את הזיכרון,את עניו ,את קולו. אך התמונה המחרידה עד כאב לא סרה מעניי!תצלום זיכרון שלא דוהה!עניי התכלת ,כצבעו של הרקיע ,זועקות לפניי ומתרפסות בתחנונים.אני רואה את עניו,אני שומעת את זעקתו.אך אני לא מצליחה לשחרר לו מילה אחת מפי, רק מה שיוצא היא מערבולת גדולה של מילים שאינן נשמעות ואוויר.המון אוויר. \"למה אני לא מדברת איתו?\"אני פונה לאחותי ,כאילו היא תוכל לעזור לי ,אך כפי שחששתי אין עונה. \\\"האם זה הוא זיכרון או פרי דימיוני? \"ושוב האכזבה דוקרת את ליבי.אין עונה. אני מוותרת לדמעותי ולגופי ונותנת להן להתפרץ כסחר המחכה יובלות לנגיעה של קרן שמש.אני נזכרת בכוס החלב החם שזנחתי אותה על שולחן הזכוכית של הסלון.אני אוחזת בכס החרסינה בחוזקה בין שתי ידי,אף שהחמימות החלב התפוגגה מזמן באוויר הקפוא שחדר לביתי.אני מחזיקה את הספל ושותה מהר.החום המעט שנשאר בנוזל גורם לי להרגיש במשך כמה שניות כאילו אני שוב מלאה במשהו.וכשאני לוגמת את הטיפות האחרנת שבספל אני מרגישה רגועה.לאחר זמן דמות צללית מובילה אותי במעלה המדרגות -כנראה לחדרי- אני לא נרתעת למגעה של הדמות הזרה.מדוע לא? אני מוצאת את עצמי במיטתי ששפתים קרות מנשקות את מצחי אך גם לזה אני לא נרתעת כלל ,אני מוטשת ועייפה ואין בי טיפה של כוח למלא את עצמי בסקרנות מחודשת אז אני נותנת לדמעותי להייתיבש ולאפאפי להיווסט ולדמות הזרה להעילם.\'זו זה\' חשבתי לרגע \'איבדתי את עשתונותיי\'