פרחים לרוחות

היסתלקי! רוצי!- תברחי!- למה את לא עונה לי ?לכי כבר! את לא רואה שאני משחרר אותך לחופשי? נו!למה את לא הולכת ? הם באים!חי שמים לכי אני אומר לך ,לכי!" ובנשימה עצורה.בין אפאפי חלמותי,התעוררתי,פקחתי את עני,מבוהלת.ידי נצמדות לסדינים.אבל לא השמעתי שום צליל או קול.לא זעקה.ולא קיראה לעזרה. אני לובשת חלוק בניסיון להרגיע את הצמרמרות שעוברות לי בכל הגוף.אני לא מסוגלת להישאר בחדרי,אז אני מחליטה ללכת למטבח שבקומה שמתחתי בשביל להכין לי תה או שוקו חם או מה שזה לא יהיה.אולי אוולין עדיין ערה.היא בטח לא ישנה. אני יורדת מגרם המדרגות הלא נפסק,כאשר ידי לוחצות על המהקה עד שמפרקיי ידי מלבינים. אני מכינה לעצמי במכונת האספרסו של אביי -שרק צוברת אבק בפינת השיש של המטבח-חלב חם,הדבר המרגיע ביותר שאני מצליחה להעלות בדעתי.קולות בוקעים מהטלוויזה אשר מונחת בסלון המשפחתי-שלא נמצא בשימוש ברוב הפעמים-וכשאני מגיעה לסלון ,אני מוצאת את אוולין.אחותי הגדולה.שערה הארוך והזהוב שמקצת חום בהיר שרועה לאורך הריצפה בכך שראשה נטוי הצידה ,לרוב הפתעתי חיוך קל התלבש על פני בעקבות מראה הפוני של אחותי שבמקורו הוא פוני רגיל ,וכרגע, נראה מבולגן ומסורבל המחביאה את עניה .אני מסיטה את שערה מעניה כשתפילה אוחזת את ליבי אך לצערי ענייה עצומות. כמה השתוקקתי לראות את ענייה שכמו הים כך גם הן.כחולות,סוחפות,ומחביאות עימם סודות של אחרים כמה רציתי שתחבק אותי ותלחש באוזני "מה קרה חיפושית קטנה?לא יכולה לישון בלי השגחה? זה רק סיוט .אבל בכל זאת , אני לא יכולה לסרב לחיפושיות אז את תישני איתי הלילה .אוקי? " ולאחר מכן תאסוף אותי בזרועתה ,שייגנו עלי מהלילה הקודר .כמה רציתי , שעכשיו ,היא תצחק עלי כפי שהייתה עושה בקטנותי .כמה רציתי שתחייך את החיוך המנצנץ שלה ,וברגע שתחשוף את שניה ,תקמט את אפה בעדינות ונקודת החן השוכנת לה במרכז כך גם תתיקמט היא. כיביתי את המכשיר הצורם בקול האפרורי לצד אחותי הגדולה המורדמת,הסתכלתי סביבי ,לראות אם הכל נשאר אותו דבר. בזמן האחרון הסיוטים לא עוזב אותי במנוחה .אבל הסיוטים הם לא הבעיה עצמה, אלה הבעיה היא שאני כבר לא מסוגלת להבחין בין מציאות לדימיון. אני משתמשת בשיטה שפעם אוולין הציעה לי.אני מתחילה בדברים הפשוטים שאני פוחדת שייעלמו ובודקת אם הם עדיין קימיים בחיי . .אם אוולין קיימת -אם היא לא בקולג-,אם ביתי הוא לא מקום זר לי,והאם העולם לא התהפך מצידו לצידו השני . והרשימה מתחליה להתגלגל לי בראש… אוולין נמצאת כאן,לצידי.לא אצל חברים.לא בקולג .פה איתי ,אפילו שהיא מורדמת.הסלון האפרורי עדיין קיים,המטבח -בוודאות-עדיין נשאר אדמוני ולבנבנן ,ובמיוחד נשאר גדול בגודלו ,גרם המדרגות קיים ועדיין מפותל וארוך ובוודאות אני יודעת שהשמים לא נפלו.אבל עדיין יש משהו שמציק בליבי והוא מלחיץ אותי מעט"אוולין נמצאת פה מארי,נכון?" לחשתי לקירות"הבית נשאר אותו דבר ,והשמים לא נפלו עדיין .תרגעי מארי ,ששש"שאפתי ונשפתי אוויר ,לא בגלל חוסר חמצן אלא כי יידי החלו לרעוד שוב ,הנחתי את ידי ליד החזה,בצידו של הלב ולחשתי בשקט לעצמי"אין סיבה לקבל התקף חרדה ,מארי הכל בסדר.לשאוף ולנשוף,לשאוף ולנשום" חזי עלה וירד בהתהאם לקולי עד שלבסוף נרגעתי "זהו זה ,אני בסדר חוץ מהידיעה שאני מדברת לעצמי" צחקתי חיוך עקום בחשכה .