ממני- אליכם

עברו כבר שנתיים . עברו כבר שנתיים מאז שזנחתי את הכתיבה .
שנתיים דיי מוזרות , דיי לא נחמדות .במילים פשוטות , דיי נוראיות
בכיתי ,צעקתי, כעסתי,חציתי גבולות ,רבתי עם ההורים שלי עם חברים\חברות עם אלוקים .עם עצמי.
הרגשתי דיי אבודה , דיי בודדה .לא אהבתי את מה שאני רואה כשהבטתי לעבר המראה , לא אהבתי את החברה שהייתה סביבי, לא אהבתי שום דבר בעצמי . הרגשתי מיותרת בעולם הזה . עד שכנראה היקום חשב אחרת ממני ,ובעקבות כך זימן לי כמה אירועים שעוררו אותי ,עוררו אותי מהשינה הנצחית שכביכול הייתי נמצאת בה . כשפקחתי את העיניים, אחרי הכל ,פתחתי אותם לרווחה .והן פתוחות עד היום הזה .
אני זוכרת את הלילה כשכתבתי את ההקדמה לסיפור של לוריאן .הייתי מבולבלת , הייתי עייפה , הייתי תשושה מהחיים . יש אנשים שיגידו מי זאת ? בת כמה הילדונת הזאת שמדברת ככה ? לאחר שיקראו הודעה זאת.אני אחסוך את התהיות והמחשבות המיותרות שלכם .לא אציין את גילי כי אני מאמינה שזה חסר משמעות .הייתי תשושה מפני שבסה"כ כל מה שרציתי אז, היה למצוא שלווה בין אנשים לחוצים ועולם לוחץ עוד יותר. והאמתי גם היום אני במרדף אחרי משאלה זו .אבל היום אני שונה אני קצת יותר אופטימית, קצת יותר שמחה ,קצת יותר חדורת תקווה .וקצת יותר אהובה .
חדלתי מלהמשיך את הסיפור של לוריאן והתחלתי לכתוב למגירה . לא רציתי לחשוף את עצמי יותר מאשר לשטח מגירות העץ שיש בחדרי . אבל בזמן האחרון פתחתי את העמוד הזה שוב ושוב וקראתי את מה שכתבתי .הצחיק אותי המחשבה על המצב שהייתי באותם ימים לעומת המצב שלי כיום . והחלטתי לחזור , לחזור לפריקת העול בעזרת מילים כתובות .אז הסיפור הבאה שאני מעלה הוא גם נכתב מלפני חצי שנה .גם שם הייתי בן אדם שונה ממה שאני עכשיו .הבנתי היום ,כן , ביום שגשום ואפלולי שכזה .שהמטרה שלנו,כבני אדם ,היא רק לעלות מעלה מעלה ולהשתפר . פשוט לחצות את השמיים גם אם לפעמים השמיים הם לא מזמינים ואפורים .