גן עדן של ילדות

בחיפה יש מקום קסום. גן עדן קטן. במסלול שמתחיל מקצה רחוב מאפו בפינת מוריה, יורדים עד לכיכר האנדרטה לחללי שכונת אחוזה ופונים ימינה לרחוב תל-מאנה, הולכים סביב עד שמגיעים לרחוב רנ"ק שסוגר את המעגל, ואז עולים שוב במאפו עד לגן יצחק. זה גן העדן שלי.
כל בוקר אותו סיפור. אני יוצאת מהבית קרוב לשמונה, בשעה של הפקקים והעומס הכי גדול. הרחוב הקטן סואן ורוחש חיים. טור ארוך של מכוניות משתרך מאחורי משאית לפינוי אשפה. כל חנייה שמתפנה, מיד נתפסת על ידי מבקרים ועובדים בבית החולים כרמל. סבא נושא ילקוט עמוס בספרים על כתפו ואחריו רץ ילד חמוד בכיתה א', מנסה להדביקו, אוחז בידו את הלחמנייה של ארוחת הבוקר. איש בפיג'מה ונעלי בית מוליך באדישות את כלבו. הכלב עושה את צרכיו על המדרכה, בדיוק מול היציאה מביתי, והם ממשיכים ללכת הלאה באותה אדישות. מוניות עמוסות בתלמידות אולפנה עוצרות ומתוכן נשפכות תלמידות צווחות ומקשקשות בתלבושת אחידה, שנבלעות עד מהרה בשער בית הספר. סוף סוף משאית הזבל מפנה את הדרך וטור המכוניות מתחיל לנוע. ליד כניסת המבקרים של בית החולים, תמיד השמש מסנוורת בשעה הזאת, אני נוהגת כעיוורת ובנס לא דורסת את הולכי הרגל הממהרים שברחוב. בהמשך הדרך, בפינת הרחובות רנ"ק ומאפו, מתקיימת אסיפת עורבים בסגנון היצ'קוק. שורות עורבים שחורים, מקרקרים, עומדים על המעקה הירוק שעל שפת הכביש ועל חוטי החשמל שמעל, חלקם כבר שבעים, וחלקם על הקרקע מנקרים בהתלהבות פיסות לחם טבולות בחלב. חבורת חתולים אפורים, ג'ינג'ים ומנומרים מביטה מהצד בעצב על ארוחתם שנגזלה. אני ממשיכה במעלה רחוב מאפו לרמזור שליד גן יצחק. שוב השמש מסנוורת, מסתירה מעיני את הגן שעיצב את ילדותי.
הכל היה אז לגמרי אחרת. השכונה הייתה שלווה, שקטה, כמו כפר, כמו קיבוץ. משני צדי הרחוב עמדו בתים נמוכים עם גגות רעפים אדומים, טבולים בירק. בערבים, מאחורי הבתים, ראו את הים על שקיעותיו המרהיבות ומצדו השמאלי של הרחוב, בית הבראה 'בורוכוב', נחבא בחורשת אורנים. המוני ילדים שיחקו על הכביש בתופסת ובכדורסל מאולתר – שתי נקודות למי שפגע עם הכדור בשלט הצהוב והמקומט, 'זהירות ילדים בדרך', שהתנדנד בקצה העמוד. היינו אוספים צנוברים ומפצחים אותם בעזרת אבן שמצאנו בצד הדרך. הבנים צלפו בלורות(גולות) לתוך בור שחפרו בעפר לצדי הכביש, עד שהעירייה באופן חד צדדי בנתה מדרכות בכל השכונה, ושינתה את אופייה הכפרי. הכל היה פשוט כל כך. הייתה תחושה של ביטחון. ילדים הלכו בחבורות לבית הספר ולגן, ללא צורך בליווי מבוגרים והבילוי העיקרי היה בגן יצחק. המתקנים בגן היו מועטים. נדנדה נד-נד לשניים, קרוסלה אחת רעועה מעץ, וגולת הכותרת: רכבת שהייתה עשויה משלושה צינורות בטון חלולים, צבועים בצבעי כחול ואדום של רכבת ישראל. אפשר היה לזחול דרכם ולדמיין שהרכבת לוקחת אותנו למחוזות רחוקים ואקזוטיים. הגן היה מוקף שיחים והיה אפוף ריחות פריחה ומלא בציוצים עליזים של דרורים ובולבולים. הייתי הולכת לשם עם אמא שלי, פוסעת בנחת במעלה הגבעה עם עוד ילדים ואמהות. מטפלת שגידלה רבים מילדי השכונה הייתה יוצאת יום יום אל הגן, תמיד מוקפת בכארבעה זאטוטים, ובנה אריק משתרך מאחור. מתנדנד בהליכתו, מבטו לא לגמרי ממוקד, פיו תמיד פתוח בספק חיוך. מדי פעם נעצר, בעט באצטרובל שנפל, רמס את עלי השלכת שנשרו על המדרכה והיטה את ראשו מטה כדי להיטיב לשמוע את אוושתם באוזניו הגדולות שבלטו בגיחוך משני צדי פניו המאורכים. הוא חי בעולם משלו, דיבר אל עצמו ואל החתולים שאימץ בנהמות משונות. אמא שלי אמרה שהוא שונה, אבל צריך להתנהג אליו כאל ילד רגיל, אך אני לא הסכמתי לתת לו יד בדרך אל הגן. אחרינו תמיד היה הולך מנקה הרחובות, גורר אחריו פח ענקי ומטאטא מרוט. כיניתי אותו 'הנווד', כי דמיינתי אותו הולך והולך, מטאטא ומטאטא כל חייו. הוא היה נמוך ועגלגל, בגדיו מלוכלכים ומדיפים ריח של שתן. לא הבנתי מדוע הוא כל כך מלוכלך, אם הוא מטאטא מחטי אורנים יבשים בלבד. הוא היה אוסף צרור מחטים ומשליך לפח הגדול, ומייד היו נושרים לכביש מחטים חדשים. פניו היו מחוטטים ומלאים בזיפי זקן שחורים. אפו בשרני וגדול יחסית לפניו, ושפתיו עבות וסדוקות, שפתו התחתונה משורבבת קדימה ושיערו השחור שמנוני ופרוע. בעיני הוא היה מכוער וגם מפחיד וזקוק דחוף לאמבטיה, אבל אמא שלי אמרה שהוא מסכן, וצריך לרחם עליו כי יש לו משפחה גדולה עם הרבה ילדים ומשכורתו כמנקה רחובות לא מספיקה לפרנסתם. התפלאתי, איך יכולה להיות לו כזאת משפחה גדולה, ודמיינתי אותם גרים במאורה חשוכה, משפחת גוצים בדמותו, מתרוצצים אנה ואנה עם מטאטא ויעה. אבל לא ריחמתי עליו. הוא היה דוחה, במיוחד כשנעץ בי את מבטו החודר. בגינה, היה יושב מרחוק ומסתכל על הילדים משחקים. אף אחד לא שם לב איך הוא מלקק את שפתיו ושולח את ידו אל מכנסיו. אריק היה מתיישב לידו לפעמים, וזכה לליטוף מידו השחורה מלכלוך. זה היה ידידו היחיד, חוץ מחתולי הרחוב הרבים שהסתובבו בגן.
הייתה שלווה כזאת. אני נזכרת בבוקר יום שבת אחד, הכבישים ריקים כרגיל, אין ברחוב נפש חיה. אני כבר כמעט נערה, מטיילת לאיטי, מקשיבה לציוץ הצפרים ונושמת את אוויר הבוקר הצלול. כבר כמה שנים קודם הרגשתי בשינוי, כשרכבת הבטון נהיתה צרה מכדי לקחת אותי להרפתקאות בכפרים רחוקים, ועכשיו אין זכר למתקנים הישנים בגן יצחק. במקומם מפוזרים מתקנים חדשים חסרי נשמה, מפלסטיק צבעוני. בתחתית הגבעה כבר נהרס בית ההבראה הפסטורלי, ובמקומו הולך ונבנה בית חולים ענקי, כמפלצת החולשת על כל השכונה, שעתידה לשנות אותה לבלי הכר. פתאום שמעתי צעדים, אני כבר לא לבדי ברחוב. הנווד הופיע מולי, עוטה סמרטוטים מוכתמים, הביט בי בעיניו השחורות החודרות וחסם את דרכי. לרגע לא זיהיתי אותו ללא הפח שתמיד צמוד אליו. הוא סימן לי להיכנס איתו לגן, אל מאחורי השיחים. צחנה של שתן ישן עלתה ממנו והעלתה בי קבס. איך הוא מעז! גמד קטן ועלוב שכמותו! התפכחתי וברחתי . במנוסתי ראיתי את אריק מדדה ונכנס אל גן יצחק, ואחריו צועדים בצייתנות שלושה חתולים בשחור ולבן.
אריק יורד במורד רחוב מאפו בשובו מהסיבוב היומי של האכלת חתולי השכונה. הליכתו משונה, גופו כבר כבד ואיטי ושיערו מאפיר, אך הוא עדיין נע כל הזמן בתנועה קצבית , וממלמל לעצמו כבימי ילדותו. בידו סיר אלומיניום שהתרוקן והוא דופק עליו עם מקל ומבריח את העורבים. הוא נשאר כשהיה, עדיין נאמן לחבריו הישנים, משמר בנוכחותו את זיכרונות התקופה שחלפה ואת תום הילדות. חתול שחור מציץ מבין המכוניות שעומדות בפקק. אריק מעביר אותו למקום מבטחים, ואז האור ברמזור מתחלף לירוק. אני שולחת מבט אחרון לעברו אבל הוא כבר פנה והלך לדרכו. בערב השמש שוב תשקע מאחורי הבתים המכוסים בגגות רעפים ישנים, בין עצי האורן הגבוהים, ממש כמו אז, בגן העדן של ילדותי.