סיפורהּ של אנג'ליקה ויולט: פרח, ולב הזהב

אני זוכרת את אותו יום. אני לא יודעת למה, אבל אני פשוט זוכרת. אני יודעת גם ששמי הוא אנג'ליקה ויולט. זהו שמי מאז שאני זוכרת את עצמי. אני יודעת גם ששני הצבעים האהובים עליי הם ויולט (סגול) ואדום. איך אני יודעת?-אתם בטח שואלים. זה די פשוט: כי אמא שלי אוהבת את צבע הויולט ואבי את האדום. הם עבורי הסיבה לכך, שאני אוהבת את שני הצבעים הללו.

האם קרה לכם פעם שדבר מה נעוץ לכם בתוך הראש-כמו שיר ששמעתם ברדיו או מילה שאמרו לכם בגיל שנתיים ואין לכם מושג איך זה הגיע לשם? אז לזה התכוונתי.

אני אף זוכרת את התחושה הזו, ברגע החזק הזה שעוטף אותי, בעלטה משתקת ובקולוריסטיות מונוכרומטית עשירה של שפורפרות מכחוליות ממשפחת השחור והכחול. בהתחלה לא ידעתי עד כמה ההרגשה הזו תכלה אותי ולא רק תגרום לי להתבלבל כמעה. אני מתכוונת לרגע הזה שבו הפחד תופס פיקוד. פחדתי שהצבעים היפים איתם גדלתי יעלמו פתאום. כל חיי אהבתי את הצבעים איתם נולדתי ולא היה סיכוי בעד שום הון שבעולם שאוותר עליהם. לא תמורת השמש, לא תמורת הירח, לא תמורת הגשם ולא תמורת הרוח.

פחדתי.
אז אני מודה. פחדתי מעצמי.
פחדתי מכל מה שיכולתי להיהפך כי לא רציתי להשתנות.

מדי חורף ראיתי את חבריי בכרמים, בפרדסים, בשדות ובהרים-בכל מקום בעצם שבו גדלתי או ביקרתי את משפחתי משושלת עתיקה ומכובדת של עובדי אדמה. ראיתי כיצד הם משתנים, כיצד עלי הכותרת שלהם נפתחים. ראיתי אותם משתנים בכל עונות השנה: בגשם, בסערה, בחום, באדמה, בכל מקום שאתם יכולים לחלום עליו. אני מודה ומתוודה: זה אכן רגע קסום. זהו רגע מיוחד שכאשר אתה צופה בו מהצד אתה מהופנט בלי התראה מוקדמת לכך. ייחלתי לעצמי, שהרגע הזה שבו תגיע עונת האביב, היא תמטיר עליי מטעים שלמים ובלתי פוסקים של שלווה, אהבה, רוך ורגע נדיר של בגרות מתוקה.
לא רציתי להתבגר. כי לא ידעתי במה זה כרוך.
לא רציתי להשתנות כי פחדתי שהעצמי שלי, כל מה שאי פעם ידעתי, יימחק מהיקום.

פחדתי שלא יזכרו אותי כפי שהייתי. רציתי להישאר יפה וצעירה, רציתי שכל העולם יתבונן בי ויחסיר פעימה. סיפרתי לכם שיש לי גוונים בשיער? מבעד לשני הצבעים איתם אני תמיד הולכת משתלשלים שני גוונים נוספים: גוונים של צהוב בצד ימין וגוונים של לבן בצד שמאל. אינני יודעת מדוע אני משתפת אתכם בפרט הזה, אבל חשוב לי שתכירו אותי. שתוכלו לדמיין בתוככם כיצד הייתי פעם. כיוון שאני רוצה לחוות איתכם יחד את המסע הראשון שלי כפי שהייתי אז: כפי שהייתי אנג'ליקה ויולט.

"הנעורים מהולים בקסם החיים, תמצית החיים"-כך אומרים. אותם נעורים, השרויים בקונפליקט מתמיד של טוב ורע, בעוצמה כזו, שמשתרעת על חבל ארוך מאד ובו אנו עומדים: בוהים. לעיתים אנו מסתכלים ולפעמים רק מציצים. בהתחלה אנו מצויים בנקודה הקיצונית ביותר. שם אנו חווים מצד אחד את כל הטוב שקיים בעולם: התמימות, הטוהר וכל עולם הערכים עליו גדלנו וחונכנו בבית הורינו. מצד שני, אנחנו מסיימים בנקודה השניה: זה המעמד שבו התבגרנו, השתפשפנו, הבנו יותר מהו רוע בעולם, התאכזבנו וכאבנו. כשמסתיים התהליך המייגע שמלווה במסע נפשי מסעיר וסוער בין הפטיש לסדן, בין אהבה לשנאה, בין רוך וקשיחות בין הבנה לחוסר וודאות מתגלית לנגד עיננו התמונה של עצמנו. ברגע הזה, כשאנו גיבורי הסיפור של עצמנו, אנו מרגישים כמו באסטיאן, מתוך הסיפור המפורסם "הסיפור שאינו נגמר", במסעו להציל את שאריות עולם הפנטזיה שיצר בקריאת הסיפור "הסיפור שאינו נגמר". שם הוא מגלה, יחד עם גיבורו שלו "אטריו" את דמותו האמיתית: שהוא ואטריו אחד הם. אטריו מייצג את כל עולם הערכים של באסטיאן עליו בדה ויצר בדמיונו שלו את עולם הפנטזיה. ואילו באסטיאן הוא גיבור הסיפור אותו קרא. באסטיאן היה ילד ביסודי כשקרא את הספר. וכך גם אני הייתי. הייתי "בוסר" כפי שבני האדם מכנים. לא הייתי בשלה לתהליך המורכב הזה. לכן החלטתי שאני לא מוכנה לכך. כן. החלטתי כמו פיטר פן שאינני מסוגלת לקחת על עצמי אחריות כזו כבדה, יש לי הורים. שהם ישאו בעול הזה. אני עוד רוצה לטפח את היופי שלי.

וכך היה.
ברחתי.
נסתי על נפשי מבית הוריי. אני בטוחה שליבם נשבר בקרבם-כיוון שהם לא זכו ליום המאושר הזה שבו אפרוש את כותרות ידיי ואגלה את מי שאני: פרח השכונות והמלאכית היפה של משפחת ויולט. אינני יודעת מה נכנס בי. כנראה אחוזת דיבוק הייתי באותו יום או כנראה רציתי חופש. אינני יודעת בוודאות. אך אני כן יודעת שלא יכולתי להישאר בבית עוד רגע אחד נוסף. לא רציתי שבתום החורף ה-11 אצטרך לקבל עליי את השינוי ומתוך טרנספורמציה אימתנית אאבד את כל מה שאני. פחדתי מאד ולכן נמלטתי כל עוד נפשי בי לפני בא האביב. רציתי לברוח למקום אחר, מקום שונה ממה שידעתי בצעירותי. בדרך חלפתי על אגם הברבורים וראיתי את הברווזון המכוער בהיחבא מתחת לערימת סלעים כמשתוקק לעוף עם חבריו הברבורים. הזדהיתי עם המועקה שפקדה את גרונו. בדרכי אליו התחלתי לבכות כי חשתי בסבלו. ידעתי מה היא התחושה שאינך מרגיש שייך למקום בו גדלת. ידעתי אף מה היא התחושה הזו שאתה מרגיש שונה אך מפחד להראות את מי שאתה לעולם-כיוון שכולנו ראינו שהוא מכוער. הבנתי אותו ודיברתי איתו קצת. הרגעתי אותו במעט, שגם אני לא רוצה לוותר על מי שאני ועל צבעיי היפים, לכן אני עדיין מכונסת בעלי הכותרת של עצמי ומחביאה אותם בין גבעוליי הקוצניים. סיפרתי לו שכשנולדתי הרגשתי כמו קיפוד. בשל הקוצים הרבים שעימם באתי לעולם כולם חשבו שאני בכלל "מקור חסידה" אבל זו היתה טעות. כיוון שכאשר התקרבו אליי הוריי, ידעו כולם מיד, שאני בת למשפחת מלוכה. לכן קיבלתי את השם המיוחד שלי: "לב של זהב" בצבעי אנג'ליקה המלאכית וסגול הויולט.

"המורה הכי טוב של החיים הוא החיים עצמם"-כך אומרים.

בחיינו הכמוסים החיים מלמדים אותנו את סוד הקסם שלהם: את מי שאנחנו, את מי שאנו כמהים להיות ואת מי שנרצה לבלות איתו את שארית חיינו. איחלתי בהצלחה לברווזון המכוער והבטחתי לו שאשמור למזכרת את אחת מנוצותיו הלבנות. כאות תודה הענקתי לו למזכרת ניצן אחד שהיה חצי פתוח משלל ניצניי. חשתי שאין לי צורך בו כיוון שהוא כבר החל להשתנות ולהתבגר. והמשכתי הלאה במסעי כשהסתיים הגשם ובצבץ ברקיע ריח האביב. ידעתי שיהיה עליי להשתנות ולא רציתי שיראה אותי כפי שאני באמת. איחלתי לו "כל טוב" והמשכתי הלאה במסעותיי.

הגעתי לממלכה קסומה שנראתה אבודה- כך הסקתי. כיוון שהיא היתה מוסתרת בין ענפים גבוהים, הרים ושיחים אדירים של צבעוני. בין הענפים הכבדים ראיתי את הנסיכה אודט. כשהתקרבתי אליה על מנת להכיר אותה, בהבזק אור קסום, היא מיד הפכה לברבורה ונעלמה מעיניי. לא הספקתי לומר לה "שלום", כי היא לבטח הלכה לנחם את "אריאל בתולת הים הקטנה" שהיתה שרויה על הסלע משתוקקת לדבר עם הנסיך "אריק", אהוב ליבה שהצילה מטביעה. אהובה הנסיך היה בדרכו להינשא לאחרת- אותה חשב שהצילה מטביעה- והוא חשב כך, כיוון שאומץ ליבהּ של אריאל בגד בה והיא השתתקה. מילה לא הוציאה מפיה. כך צפינו יחד שלושתנו בחתונתו של הנסיך יפה התואר, אהוב ליבה של בתולת הים ובנסיכה אודט שנשארה מכושפת לתמיד כברבורה, מכיוון שאהוב ליבה סקוט נשבע אמונים לאחרת. הוא התאהב ב"הולי ווד-גיבורת הקומיקס מעולם מגניב" ובכך, שבר את אמונה של אודט בו ובסיכוייה האחרון לנשיקת אמת של אהבה ממבט ראשון. בתום הטקס של אהבתה הנכזבת של אודט ליטפתי את צווארה. ניגשתי לאריאל וניחמתי אותן: "שאם רוצים משהו צריך להילחם עליו". נתתי את עצמי בתור דוגמא, שברגע שהחלטתי שאני לא מקבלת על עצמי את השינוי של הוריי ושל העולם שמצפה ממני להתבגר, לקחתי החלטה וברחתי.

לפתע קרה משהו בלתי צפוי: נזכרתי שאני חייבת לחזור הביתה, כיוון שהאביב כבר נגמר במחוז ביתי ויצאתי מכלל סכנה. הודיתי לבנות המקסימות שהנעימו את זמני וכאות הוקרה נתתי להן שניים מפרחיי שהחלו לפרוח, כמזכרת של אותו יום מופלא של שלושתנו. בתמורה, הן אף הביאו לי כל אחת מתנה עבורי: אריאל העניקה לי קשקש ירוק בצבע איזמרגד שכאשר שמים אותו מול השמש הוא משתקף בגוונים של אדום. ואילו אודט העניקה לי נוצה אחת זהובה אותה הניחה על ליבם של האבקנים שלי. הודיתי להן מקרב לב ומיהרתי לחזור הביתה. כשחזרתי הביתה רצתי במהרה לחבק את הוריי, נשקתי על לחיים והודיתי להם על הכל. סיפרתי להם היכן הייתי והראיתי להם את המתנות המקסימות שקיבלתי מהנסיכות שפגשתי במסע המופלא שלי.

לאחר ארוחת הערב, ניגשתי אל המראה ולא יכולתי להאמין למראה עיניי, נגלה בפניי הדבר היפה ביותר שראיתי מעודי: את החדר מילאה דמות יפהפיה שלבשה כותונת סגולה, בצבע ויולט, כפי ששמרתי בתוכי. היה לה שיער אדום גולש עד הרצפה בצבע אדום בוהק עם גוונים של צהוב וירוק. האבקנים שלה היו ורודים וצהובים וקצות ידיה, היו בציפורניי כחול עמוק שמתיזים את עצמם לכל כותר וכותר.
תחילה לא הבנתי מי זו. אז התקרבתי עוד. ואז הבנתי: זו הייתי אני. ראיתי את ההשתקפות שלי במראה.

אני השתניתי!

לא יכולתי להאמין שזו אני אז צעקתי בכל הכח לאמא ואבא שיבואו ויראו. כשהם באו אליי הם חייכו.

אני זוכרת רק את דברי שניהם, אותן מילים שנאמרו, החרוטות בזכרוני שאותן לא אשכח לעולם:
"אנג'ליקה יקרה שלנו, ויולט היפהפיה: כל חייך פחדת להראות את מי שאת ופחדת מעצמך. לא רצית שנראה מה יש בתוכך שהוא עבורנו הדבר הכי יפה בעולם שאי פעם יצרנו שנינו. אבל עכשיו את רואה בעצמך שמה שהסתרת בתוכך, גילה את עצמו. אינך יכולה להסתתר מאחורי כבלים וסורגים של פחד ושנאה. האהבה שלך לעולם והרצון שלך להכיר אותו ולהיפתח אליו, גרם לך להיפתח ביחס לעצמך ולגלות את עצמך. כפי שאת: פרח לב הזהב".