כל מה שנותר

הוא ישב שם לבדו, מסתכל על השמיים האפורים.
פתאום הוא מתחיל לחשוב כמה הוא רחוק מהבית, מהכל.
הוא ברח, הוא לא יכל להתמודד יותר.
ובהתחשב בכל מה שהוא עבר בחיים… יכול להיות שזה אפילו מוצדק.
אז הוא ישב שם וחשב לעצמו: "מה באמת אני עושה פה?"
כלפי חוץ, הוא נראה כמאושר באדם. שמח, צוחק, חי את חייו.
אבל בפנים… מבפנים הוא מת. הוא איבד כלכך הרבה… ושום דבר לא מצליח לו. הוא רצה כלכך הרבה דברים, אבל המציאות הראתה לו אחרת.
ופתאום היא עולה לו במחשבות, פתאום הוא נזכר בה. כמה היא אהבה אותו, כמה היא נתנה לו.
עבר המון זמן מאז נזכר בה, אך פתאום הכל עלה אל פני השטח.
הוא פגע בה, הוא יודע אתזה. הוא פגע בה עד כדי כך שהיא פשוט ניתקה אותו מחייה מבלי כל התראה מוקדמת. היא נעלמה לו והשאירה אותו לטבוע לבד בעולם הגדול.
והיא רצתה שזה יהיה אחרת, היא רצתה שזה יהיה הוא והיא נגד כל העולם. זה היה התכנון, זה מה שהיה צריך לקרות.
אך גם פה… המציאות הראתה להם אחרת. דרכיהם נפרדו.
הוא ברח, כי לא היה מסוגל לחיות עם עצמו, לחיות את חייו…
והיא? היא איבדה את הכל… לא נשאר לה דבר. היא מנסה להתגבר עליו, אך יודעת שאי אפשר להתגבר על אובדן של משהו אמיתי כלכך. אז חייה נהרסו. היא עושה שטויות, מקבלת את כל ההחלטות הלא נכונות… כי מאז שהוא הלך לה, לא נשאר לה על מי לסמוך, עם מי להתייעץ, על מי להישען…
והוא ידע שזה כך. הוא ידע שהוא בגד בה בצורה בלתי נסלחת, ושהוא, דווקא הוא, פגע בה בצורה הגרועה מכל. הוא ידע שחייה אינם חיים עוד, ושבטח היא בוכה בכל רגע ורגע כי הוא לא שם איתה.
אז כל מה שנותר לו, הוא לשבת ולהסתכל על השמיים האפורים. ולעשות את הדבר היחיד שהוא יכול להצליח בו. לבכות.