קללת אדמה – פרק 29
לפני שמישהו מאיתנו הספיק להגיב הסדק הפך גדול יותר וכולנו נפלנו למטה. צרחנו שלושתנו באימה.
הייתי הראשונה להתנגש ברצפה מתחתינו. למזלי, נעמדתי איכשהו על הרגליים, כשאני מתנודדת. ללוקאס ותומאס היה פחות מזל. לוקאס נפל על הגב אבל לא שבר כלום וקם כמעט מיד. תומאס שכב ולא זז רגע ארוך.
"תומאס?" שאלתי בזהירות והתקרבתי אליו.
הייתי במרחק של נגיעה ממנו כשהוא הסתובב אליי וצעק "בו!"
בתגובה צרחתי כשזרועותיו תפסו בי ובעטתי בו. הוא נאנק כשמרפק שלי נעץ בצלעותיו. "אידיוט שכמוך!" קראתי והנחתי יד על ליבי, "הפחדת אותי נורא!"
תומאס פרץ בצחוק וקם על רגליו. הוא הפסיק לצחוק ונאנק בכאב כשהזיז את ידו.
"מה קרה?" שאלתי במהירות וחזרתי לעמוד לצידו. הוא הניד בראשו.
"כלום" הוא הבטיח והביט בחדר סביבנו, "איפה אנחנו?"
הבטתי גם אני בחדר. זה היה נראה כמו מנהרה תת קרקעית או משהו. אבל שלא כמו למעלה שלא ראינו כלום הדרך פה הייתה מרוצפת בשיש ולפידים עם אש בערו בצידי המסדרון.
"לאן המסדרון מוביל?" לוקאס שאל את השאלה המתבקשת.
הנדתי בראשי ותפסתי לפיד. "בואו נגלה" אמרתי.
"רגע אמה" תומאס אמר ולקח (במאמץ רב, ככה ראיתי) את הלפיד ממני, "את לא יכולה להוביל…" הוא הביט לרגע בלוקאס ובעיניו היה ניצוץ מתגרה, "מה אם יש שם משהו?"
משכתי בכתפיי וחטפתי לפיד אחר. "נמאס לי שאתם חושבים שאני צריכה הגנה" אמרתי, "אני יכולה להתמודד עם מה שלא יבוא מולנו"
תומאס הנהן ואז העווה פנים שוב. הבטתי בו והוא הסב את מבטו.
"מה קרה לך ביד?" שאלתי.
"כלום" הוא ענה והרחיק את יד ימין שלו ממני. לא חיכיתי עוד רגע וסימנתי ללוקאס שיתפוס בזרועו של תומאס. אחר כך תפסתי בעצמי את זרועו הימנית, תומאס כמעט השתולל כשניסיתי להזיז את היד. שבר.
"שברת את היד!" קראתי ושחררתי את היד כשהוא זעק בכאב, "אני.. אני מצטערת"
הוא הניד בראשו ונשך את שפתו התחתונה, "זה בסדר, באמת"
"לא, תומאס, אתה פצוע. אנחנו צריכים ל- "
ואז משהו בהמשך המסדרון שאג לעברנו.
מצמצתי וניסיתי להבין מה אני רואה. היא הזכירה קנטאור, עם גוף אישה מהמותניים ומעלה. אבל פלג הגוף התחתון שלה היה דרקון באורך שישה מטרים ולא סוס. הזנב שלה היה מכוסה עוקצים חדים והוא הזכיר לי את הזנב של קוטס. רק למחשבה על זה היד שלי כאבה. השיער שלה היה עשוי מנחשים. ובאזור המותניים העור בעבע ומדי פעם ראש של חיית טרף בצבץ החוצה ושאג.
באופן אוטומטי צעדנו לאחור. מאחורי גופה היו זוג חרבות, והקצוות שלהן היו ירוקות והריחו כמו משהו מסריח במיוחד. אבל נראה שהיא עדיין לא הבחינה בנו ובאור הלפידים שלנו.
"זאת… ?" תומאס גמגם בשקט ולא השלים את המילים.
לוקאס הנהן בפאניקה.
"דיאוקליטס כנראה שקל את האפשרות שנתחמק ממנו ונגיע לכאן." מלמלתי, "זאת הייתה ההפתעה שלו"
תומאס הצטמרר. "אולי היא עוד לא ראתה אותנו. אמה, תורידי את הלפיד ותניחי אותו בצד. בואו נעלה איכשהו למעלה לפני שהיא – "
ואז ראשה הסתובב לכיווננו והיא לחששה.
"חצויים" היא חייכה כאילו היא מברכת אותנו, "ברוכים הבאים!"
ואני כמו מפגרת באמת שאלתי, "לאן?"
היא הביטה בי וצחקה בצחוק נחשי שגרם לשלושתנו להירתע.
"אל המוות שלכם"
תגובות (1)
חחחחחחחחחחחחחחחח "לאן?" XD
אבל באמת מה עושים במצב כזה?!