סמדי (Samdei)- פרק 8- הבבואה בוידאו ומועדון הוודו

טרנר נכנס אל חדר הוידאו הקטן בשנית, ופגש את אגתה שבחנה את הסרטון על המסך הגדול. היא החזיקה בידה את שלט הטאץ' ותוך כדי בחנה את הסרט המוצג.
"מה את אומרת? הוא שאל אותה כשחזר לאחר בקשתה לתת לה כמה זמן לבדוק את מה שהגיש לה. אלה היו מצלמות האבטחה שבחן כמה שעות לפני כן, והוא ביקש ממנה לעבור עליהן שוב. עם עין חדה כמו שלה, אין מצב שתפספס משהו חשוב, ואין מצב שלא תדע האם מה שנקלט במצלמה אמיתי או לא.
"זה מוזר." היא השיבה." אני יודעת שקלישאה להגיד את זה, אבל באמת שלא ראיתי משהו כמו זה לפני כן, וראיתי דברים מוזרים לפני כן."
"אבל צדקתי שחשדתי?" הוא היה חייב לדעת.
"כן, טי, כמו תמיד." נראה שכלל לא היה לה ספק. "אם לא הייתי חושבת ככה, לא הייתי עושה פרסה על הכביש."
"רק תזכירי לי לבטל לך את הקנס אחר כך." הוא הבטיח.
"תהיה בטוח שאזכיר." היא המשיכה לבחון את הוידאו, ואז נעצרה על פריים יחיד.
"זהו זה, זה-זה!" הוא הצביע על הכתם השחור שהופיע על המסך, בוידאו- על יד השולחן עליו הונחה הגופה. "מה זה?"
"לא לכלוך על העדשה, אתה יכול להיות בטוח." היא אמרה, והתקרבה בזום אל הכתם. "מזכיר צללית של מישהו."
"אבל זה בלתי אפשרי." טרנר הכריז.
"תגיד את זה לסבתא שלי, והיא תתחיל לשגע אותך עם סיפורים." העירה.
"מה את אומרת?" הוא שאל אותה והסבלנות שבו כבר החל לפקוע. אם אגתה אומרת, זה חייב להיות נכון. אבל אם מה שאמרה באמת נכון… למה זה הופך אותו?
היא העניקה לו מבט סקרני כשחיכתה שתעלה אצלו ההבנה הנכונה. הוא כבר הבין לפני כן, אבל ברור שהתקשה להודות בכך, או אפילו להאמין לתיאוריה של עצמו.
"אני אומרת שכדאי לך להתקשר לטים." היא הציעה. "הוא הרי זה שמבין בעניינים כמו אלה בצורה הכי טובה."

בצידו השני של העיר ישנה חנות ישנה, ומתחתיה- מרתף, מלא כל טוב ועמוס באנשים, ביחס להיותו מרתף. טימותי לא האמין למראה עיניו. הוא חלם במשך שנים על הרגע הזה, והוא דמיין אותו בדיוק ככה.
המרתף דמה למועדון גותי עתיק. רוב האנשים שם היו לבושים בשחור. פניהם היו מאופרים לבן בצורת גולגולת והודגשו על גבי גוון עורם הכהה.
מהתקרה נקשרו בובות וודו שבמבטם התפור כאילו בירכו בחיוך קודר את הנכנסים והקצו להם זמן שהייה קצוב לפני שיתחרפנו מהן.
ליילה וארון בהחלט נכללו תחת הקטגוריה של אנשים מהבוז הזה, בעוד טימותי רק התלהב יותר ויותר מהמראות החדשים המרהיבים שהגיעו אליהם בזכותו.
"מאורת וודו אמיתית." הוא אמר בהתרגשות ומימש את פחדיהם המתגבשים של חבריו.
"תסלח לי, אמרת וודו?" ארון שאל בתקווה שיגיד לו שצחק, למרות המבט הנרגש הרציני והאמיתית שלו.
"למה אתה מתפלא? אני מדבר על זה כל הזמן." טימותי התקשה להבין.
"אני מתפלא שממש הכנסת אותנו לדבר המשוגע הזה." ענה בעיניים גדולות ומבוהלות. "וודו, עד כמה שאני מתקשה להאמין שהוא פועל, מסוכן מאוד, לא רק בתור כישופים עצמם אלא גם בתור אמונה שאפשר לקלל ולהשתלט על אדם בצורה נוראה כזאת."
"לא כדאי לך להרגיז את הלואות בביתן הפרטי." השלושה שמעו קול שפנה אליהן, והתוודו לבעליו, שהייתה אישה אפרו-אמריקאית לבושה ומאופרת בהתאם למקום.
"לואות?" ארון שאל בבלבול.
"האלים שלנו." היא הסבירה. "הרוחות הקדושות."
"הו, אני מצטער מאוד, לא התכוונתי לזה." הוא התנצל מיד.
"ברור." היא בחנה אותו ואת טימותי בחטף. "איך שני… אנשים כמוכם הצליחו להיכנס? המקום מוכר רק לאנשי דת הוודו."
טימותי פנה לאחור והציג את ליילה המופתעת. האישה התקרבה אליה והנהנה בהבנה.
"אני מצטערת, אבל אני נוצרייה." ליילה הסבירה.
"כל צאצאי הוודו מתקבלים בברכה." האישה חייכה וקדה ברכות בידיים צמודות כמברכת אותה. "וכך גם מי שבא איתם."
"תסלחי לי?" ליילה התקשתה להבין.
"זה אומר שמישהו מהמשפחה שלך היה שייך לדת." טימותי הסביר לה בלחישה.
"הו, או-קיי, אם כך, נחמד להיות חלק מזה." ליילה לא ידעה בדיוק איך להגיב על כזאת זכות, ולכן הסתפקה בלהגיב בצורה הטובה ביותר שיכלה.
"תסלחי לי, אבל את מכירה מישהו בשם… וויליאמס?" טימותי מיהר להגיע לשורש העניין שבגללו באמת הגיעו לשם. אסור היה לו לנצל את ליילה כדי להיכנס לשם, מבלי לתת לה משהו בתמורה, אפילו משהו קטן כזה.
"ארי וויליאמס." ליילה ביקשה להיות מדויקת.
"ארי וויליאמס?" היא שאלה וכיווצה עיניים. "לא, לא מוכר לי."
"את בטוחה?" טימותי שאל.
"כן, בטוחה." השיבה האישה. "ואם תסלחי לי, יש לי דברים לעשות, אני ממליצה לכם לעזוב. אין לכם מה לחפש כאן." היא מיהרה להתרחק מהם ונופפה בידה כרומזת להם שעדיף שילכו.
הם העבירו מבטים בניהם ואז שמו לב לכך שהם נצפים על ידי כל הנוכחים במקום. כל העיניים היו מכוונות אליהם, בצורה שרמזה להם שכדאי שיצאו לפני שמשהו ישתבש.
טימותי הסתובב וסימן להם להתחיל ללכת לכיוון גרם המדרגות ממנו ירדו כשנכנסו. הם התחילו לעזוב וכך המבטים, שלפני רגע איימו עליהם בצורה מלחיצה, חזרו לענייניהם.
"היא משקרת בבירור." ארוך היה הראשון ללחוש לכיוונם.
"באמת? מה רמז לך את זה? הדרך בה היא סילקה אותנו או המבטים הרצחניים שהחברים שלה נתנו לנו?" טימותי שאל כשיצא מדלת חנות הספרים, ואחריו ליילה וארון, בהתאמה.
"הדרך בה היא אמרה את השם שלו." הוא השיב לו. "משהו-" הוא עצר את דבריו ונתקע. הוא לא הצליח לדבר. הוא תפס במשקוף הצדדי של הדלת בידו האחת ושפשף את גרונו בידו השנייה.
"ארון?" טימותי שאל וליבו החל לקפוץ בטירוף. "מה קרה?"
ארון לא הצליח להוציא אף לא הברה אחת מפיו. הוא מיהר למשוך בעניבה שנכרכה סביב צווארון חולצתו הלבנה כדי לפנות עוד מקום לאוויר. פניו החלו להאדים מהמחסור בחמצן והוא הסתכל על השניים ההמומים בחוסר אונים.
משהו קרה לו, ושניהם הבינו שזה בכלל לא קשור לכך שלבש את החליפה המוגזמת שלו.