צעד אחד רחוק מדי- פרק 16

עיניו של דין נעצמו בחזרה.
ידו נעשתה רפויה וכבר לא החזיקה בידי.
קול המוניטור שהיה מקושר לליבו החל לצפצף באופן מהיר ומפחיד, ודין התחיל לפרקס.
"דוקטור!" צעקתי והתרחקתי ממיטתו.
עיני התמלאו דמעות ופחדתי ממה שעתיד לקרות.
ד"ר שנהב רצה חזרה לחדר והוריו של דין מאחוריה.
"תישאר איתי דין, תישאר איתי" קולה העדין הרגיע מעט את הכאוס שהתחולל בחדר.
אמו של דין נשענה על אביו והסיטה את מבטה, היא בכתה ומלמלה "ילד שלי" ללא הפסקה.
איך אפשר להאשים אותה?
המוניטור שלפני מספר שניות השמיע צפצופים בקצב אחיד אך מתגבר, כעת לא השמיע כלום.
קו שטוח.
"להתרחק!" צעקה ד"ר שנהב והצמידה לחזהו העירום של דין שני משטחים כסופים אשר חשמלו אותו.
החזה שלו התנפח ונרגע לאחר סיום מתן השוק החשמלי.
"לטעון ל- 250, להתרחק!" נשמעה צעקה בשנית.
"תצאו בבקשה החוצה, אתם לא יכולים להיות פה, אני מצטערת.." אחות נחמדה קטעה את צעקותיה של ד"ר שנהב וליוותה אותנו החוצה.
"א.. גברת אטיאס, אני כל כך מצטערת.." גמגמתי וניסיתי להגביר את קולי שבקושי נשמע.
ישבנו מחוץ לחדר הארור. מחוץ לחדר שבו דין יחיה או ימות.
מחוץ לחדר שייקבע כיצד יראו חיי מנקודה זו.
היא ניגבה את דמעותיה והביטה בי.
הבנתי שאין לה מושג מי אני, וכנראה שלא הבחינה בקיומי עד לרגע זה.
"אני הילי" אמרתי וחייכתי חיוך קטן לאחר שבהתה בי בניסיון לזהות אותי במשך כמה שניות.
"אני תלמידה של דין.. כלומר.. הוא עובד איתי"
קיוויתי שזה יספק אותה, להבין מי אני ומה אני עושה פה, אך להפתעתי הבעתה השתנתה למופתעת עוד יותר.
"אני יודעת שאולי זה מוזר בעיניך שאני כאן, אבל דין היה לצידי ברגעים מאוד לא פשוטים, ואני מאוד מעריכה אותו.. יש לך בן מדהים אם יורשה לי להגיד" השפלתי את מבטי ובלעתי גוש רוק שחנק את גרוני.
"מן הסתם שארצה להיות לצידו ברגעים הקשים שלו" סיימתי ודמעה שובבה חמקה מעיני.
"זה בסדר מתוקה, את לא צריכה להצטדק על זה שאת כאן" אמו אמרה וניסתה לחייך ולהראות מעט אמפתיה, למרות שבמצב שבו היא נמצאת, היא ממש לא חייבת לנסות אפילו.
"אז למה את נראית לא מרוצה מכך?"
"זה לא שאני לא מרוצה" היא ניגבה את לחייה הרטובה ועברה לשבת כיסא לידי.
"פשוט… דין כבר כמה שנים לא עובד יותר בתחום הזה"
"מזאת אומרת?"
"הוא הפסיק לפני שנתיים אם אני לא טועה.. הוא אף פעם לא היה מוכן לספר לי למה. לפי מה שאני יודעת שהוא לא עבד עם אף אחת מאז"
אף אחת?
אז מה אני?
"אולי.. כלומר.. חייבת להיות פה טעות.. הרי הוא עובד איתי כבר קרוב לשנה".
"לפי מה שהוא אמר לי הוא עובד בתור מדריך בחדר כושר, אך לא באופן פרטני כפי שעשה בעבר"
מה? מה קורה פה?
מה זה אומר?
אמא שלו מן הסתם מכירה אותו יותר טוב ממני..
אך מצד שני דין אמר לי שהוא התרחק מהוריו מאז מותה של תום.
"שירלי" קולה של ד"ר שנהב קטע את הרהורי על הפצצה שאמו של דין הטילה עלי עכשיו.
שירלי קמה במהירות וניגשה אליה, בעלה הצטרף.
"מצבו של דין יציב לבנתיים" צוטטתי לשיחתם.
"נתנו לו משככי כאבים וחיברנו אותו בחזרה לאינפוזיה, הגוף שלו מנסה להתגבר על הטראומה שהוא עבר וכאשר הוא נתקל במכשול הגוף דוחה את תהליך ההחלמה ובמקרה של דין ליבו לא יכל להתמודד עם העומס והפסיק לפעום."
"הילי" ד"ר שנהב קראה לי לבוא.
"כן?"
"בזמן שהיית בחדר, דין התעורר?" היא שאלה וכעת שלושתם בהו בי בציפייה.
"אממ" גמגמתי- "כן.. ממש לכמה שניות, ואז עיניו נעצמו בחזרה והוא.. ומשם את יודעת מה קרה"
"והוא אמר משהו בזמן שהיה ער?"
מה אני אמורה להגיד? שהוא חשב שאני אחותו המתה ובכך להסגיר על הקרבה האסורה, המוגזמת והלא לגיטימית שיש ביננו ליד ההורים שלו?
"אה.. לא.. לא כל כך. כלומר הוא מלמל כמה דברים שלא הבנתי ובסוף אמר את השם שלי"
"אז הוא זיהה אותך?" ד"ר שנהב שאלה בציפייה.
"כן.. נראה לי"
"זה כבר סימן טוב" היא אמרה ופנתה אל שירלי ובעלה.
"כעת יש לחכות ולראות מתי הוא יתעורר, בתקווה שלא יחווה התקפים נוספים בדרך"
"תודה ד"ר, אפשר עכשיו ללכת לשבת לידו?" שירלי הודתה לה והיא ובעלה נכנסו לאחר קבלת אישורה של ד"ר שנהב לחדר שבו שכב דין.
זה כל כך קשה לראות את דין ככה.
הבן אדם המשמעותי ביותר בחיים שלי.
להבין שהוא פה, פיזית הוא ממש כאן.
אני יכולה לגעת בו ולדבר איתו, אבל..
הוא לא יתפוס אותי אם אני אחליט לרוץ לכביש פתאום,
והוא לא ירעיף עלי אינספור מחמאות שיהיה לי קשה להאמין להן.
נשארתי לשבת מחוץ לחדרו. לא מתאים שאכנס יחד עם הוריו.
אמא מזמן הלכה הביתה, אמרה שתחזור לאסוף אותי בבוקר.
בהיתי באוויר והתחלתי לחשוב על משמעות החיים.
אני בדרך כלל מאמינה שכל דבר קורה מסיבה מסוימת,
שאם דלת אחת נסגרה זה מכיוון שדלת אחרת טובה יותר תיפתח.
אבל מה לעזאזל הסיבה למה שקרה לדין?
איך אפשר להצדיק כזה דבר?
או מה הסיבה לכך שאנשים תמימים וחפים מפשע נרצחים?
ובנות נאנסות?
איזה תוכנית חלופית יש לאלוהים בשביל אותם אנשים?
אני לא מבינה למה דברים נוראיים קורים לאנשים טובים.
דין הוא איש טוב.
דין למעשה האיש הטוב ביותר שיצא לי להכיר.
טוב ברמה הבסיסית ביותר, בן אדם טוב.
"הקירות הבהירים האלה, כאלה מדכאים" אני ממלמלת לעצמי ומביטה סביבי.
אני מחזירה את מבטי לעבר חדרו של דין.
מבעד לחלון החדר אני רואה אותו ונאנחת.
אני לא מסוגלת לדמיין את החיים שלי ממשיכים בלעדיו,
אבל המחשבות על האפשרות שכן לא נחות לרגע.