נערת הסופלה ונער הסנטר – פאנפיק על דוקטור הו

קלרה טלטלה את עצמה, משליכה את השמיכות מעליה ועושה את דרכה לשירותים במהירות, שאלה היו במרחק של צעדים ספורים מחדרה. היא פתחה לרווחה את הדלת, טרקה אותה, כרעה ברך לפני האסלה ורוקנה את תכולת קיבתה. עברו שבועות אחדים מאז שזה התחיל – המנהג של לקום בבוקר עם בחילה נוראית, לרוץ לשירותים ולהקיא את הנשמה, שלמרבה צערה, לקלרה יש רק אחת. אך למזלה, היא הצליחה להסתיר זאת מהדוקטור, מפחד שיסלק אותה לעולמים, מחשש שהיצור שיווצר יהיה מפלצת של ממש. הו, קלרה ידעה מה יש לה. ועוד איך. למרות שזה קרה בטעות, היא לא תיתן לתינוק שלה למות. למרות שהיא בת 24, ולמרות שהיא צעירה מדי ולמרות שהוא חצי חייזר מטבעו, היא לעולם לא תהרוג משהו שהיא יצרה, יצור חי ונושם וחושב… אין לה לב לעשות את זה.
קלרה התרוממה, שטפה את פניה והסתכלה במראה. 'את בהיריון, קלרה אוסוולד', חשבה לעצמה וכיסתה את פניה בידיה. בזמן האחרון, הדוקטור וקלרה התקרבו מאוד בתור זוג לאחר איזו הרפתקאה מרגשת אחת, ובאותו הרגע הם בחרו להיות פזיזים. פזיזים מדי.
היא נשמה עמוק ויצאה מהחדר עם חיוך גדול ומזויף להחריד, מנסה להעניק לו מראה טבעי ככל האפשר, פוסעת לעבר חדר הקונסולה. להפתעתה, הדוקטור לא היה שם. היא שמעה צעקות של 'טכנולוגיה לא מתקדמת' מהמטבח, גלגלה את עיניה ומיהרה למקור הצעקות. הדוקטור אכן היה שם, המברג הקולי בידו. קלרה החליטה להפתיע אותו, אז רכנה אליו וכרכה את זרועותיה סביב מותניו. "בוקר טוב, אהובי."
"בוקר טוב, קלרה שלי. תהיתי מתי תתעוררי." השיב לה ברכות, והיא לא הבינה. תבינו, קלרה היא אדם של בוקר. היא קמה בשש בדרך כלל, ולאחר לילה סוער ומתיש היא קמה בשמונה.
"למה, מה השעה עכשיו?"
"לפי השעון של כדור הארץ," קימט את מצחו וניחש, "12 בצהריים."
עיניה של קלרה התרחבו והיא ישר עזבה את הדוקטור. 12 בצהריים?! היא לא הייתה אמורה לישון כל כך הרבה זמן!
היא לפתע הרגישה סחרחורת ונאחזה בקיר לתמיכה, בעוד שהדוקטור הביט בה בדאגה. "את בסדר, קלרה?"
"כן," מיהרה להרגיע אותו בשקר, "קמתי מהר מדי."
"לא, את לא." הוא אמר בחשד, וליבה הלם.
"למה אתה מתכוון?"
"את חושבת חזק מדי, המוח שלך מפריש הורמונים שאת לא אמורה להרגיש בכלל, לא משנה באיזה מצב את," ואז היכתה בו העובדה – "אלא אם כן…"
פניה של קלרה נפלו. הוא קרא את מחשבותיה וחיבק חזק מדי, כך שלא ניתנה לה היכולת לדבר. "אני בחיים לא אעזוב אותך, קלרה אוסוולד," אמר ועצם את עיניו בחוזקה. "בטוב וברע, זוכרת? הו, אני כל כך שמח!" הוא שחרר אותך, ורץ ברחבי החדר, מניף את ידיו לכל עבר. "אני אבא! אבא! כן! כן! תאכלי את זה, פונד! כן! אה-הא, אה-הא – "
"דוקטור, דוקטור," הרגיעה אותו קלרה בקול גבוה, ומיהרה לתפוס בכתפיו ולהשבית אותו. "אני לא רוצה להרוס את השמחה הילדותית והמקסימה שלך, ואני שמחה בדיוק כמוך – נראה לי – אבל אני עדיין לא בטוחה במאה אחוז מה בדיוק קורה בגוף שלי."
"אבל אני בטוח," השיב לה הדוקטור, כמובן מאליו, "אני מרגיש את זה במוח שלך, זה פשוט מרתק! הוא מעקצץ, ומפריש הורמונים של הריונית – "
"היי, אני לא הריונית – "
"וההיריון הזה לא יהיה היריון רגיל, כמובן,"
"מה זאת אומרת?"
"עובר אנושי נמצא ברחם של האישה תשעה חודשים."
"כן. אוקיי…"
"אז זהו… שעובר חייזרי – במיוחד של אדוני זמן – נמצא ברחם של האישה 12 חודשים."
מה. מה. מה. מה. מה… מה?!
"מה?!" קלרה כבר הגיעה לסף התמוטטות עצבים, והאמת היא שהדוקטור די פחד ממנה באותו הרגע. "אני אהרוג אותך! אני אהרוג אותך!" נהמה עליו.
"קלרה, אני יודע שזה בוודאי לא יהיה קל – "
"ואני צעירה מדי – " הדמעות התחילו – "ואנחנו צריכים לספר לאבא המגונן-יותר-מדי-שלי-"
"קלרה, הכל יהיה בסדר!" הוא פלט בצעקה, והצטער על מה שאמר, רק שלא הייתה לו הזדמנות לבטא את צערו.
"שום דבר לא יהיה בסדר, דוקטור! המצב הזה מוזר, ואני צעירה מדי, אני לא מוכנה שיהיה לי תינוק – אני לא מוכנה להיות אימא… אני לא יכולה לעשות את זה, דוקטור." הוא משך אותה לחיבוק ארוך וחזק ובסופו נשק למצחה.
"הכל יהיה בסדר, קלרה שלי. את נערת הסופלה ואני נער הסנטר, אין דבר שאנחנו לא יכולים לבצע."