הפעם הוא לא חוזר

כל כך חיכיתי לרגע הזה, לרגע בו הם יצאו מהדלת, ואני סוף סוף אוכל להיות לבדי, לנסות להבין איך לעבור את זה, לנסות להבין איך להתגבר.
וברגע שהם יצאו פרצתי בבכי. פשוט בכיתי בלי הפסקה. ידעתי שאני לא צריכה להתנהג כמו תמיד ולשתות ולצאת עם חברות, ואולי אפילו להשיג מישהו חדש, כמו שאני עושה בכל פעם שמערכת יחסים מסתיימת. ידעתי שהפעם זה לא יעזור.
הוא עזב אותי, הוא וויתר עלי.
אחרי כל הפעמים שנלחם, אחרי כל הפעמים שאני רציתי לוותר והוא פשוט לא נתן לי, לא נתן לי לעבור הלאה.. הוא מבקש ממני להפסיק.
להפסיק להילחם, להפסיק לשאול שאלות, ולקבל את זה ששום דבר לא יצא מזה שנמשיך עם המשחקים והשטויות שלנו. אחרי הכל, שנה של פרידות זה הרבה מידי, שנה של רגשות מכל הסוגים, שנה של כלכך הרבה בלאגן.
הוא צודק.
הוא צודק בדיוק כמו שאני צדקתי בכל פעם שרציתי לוותר, בכל פעם שרציתי לסיים את הסבל הזה כבר ואולי להתחיל משהו חדש, משהו שיגרום לי להיות מאושרת, אבל משהו אצלי אף פעם לא נתן לי ללכת עם זה עד הסוף. אף פעם לא יכולתי בלעדיו, הוא תמיד בראש שלי ותמיד בלב.
אנשים אומרים שזה עובר עם הזמן,
אבל אני לא חושבת שהם צודקים.
אולי זה בגלל שאני פגועה, אולי כי אני כועסת, או שאולי זה סתם כי אני לא מבינה כלום מהחיים שלי, אבל אני פשוט יודעת שזה לא יגמר. לפחות מבחינתי, אני יודעת שכל פעם שאראה אותו, בתקווה שזה לא יהיה הרבה, הלב יתחיל לפעום, ואני ארגיש את הכאב החזק הזה בדיוק כמו שאני מרגישה עכשיו. בדיוק כמו שאני ארגיש מחר דבר ראשון על הבוקר.
בדיוק כמו שארגיש כאשר ארצה לעבור הלאה בעוד שבוע, ואבין שאני פשוט לא מרגישה כלום לאותו אחד. אבין שאני לא מרגישה שום דבר יותר. אבין שהוא עשה לי עוד שריטה, גרועה מהקודמת, כי הפעם הוא לא חוזר.