האהבות הראשונות שלי, מתוקות?

הרבה פעמים יוצא לי לראות אותך מסתכל עליי
עומד שם, מחייך אליי את החיוך הקטן הזה שלך, חיוך שישר מסביר את כל מה שעברנו ביחד.

החיים האלה מוזרים.
אדם אחד, ביום בהיר אחד, שנכנס לחיים שלך כאילו הוא מלך העולם, ומשם כבר אין דרך חזרה.
אתה חי את הרגע הזה, את אותו היום שראית את אותו אדם בפעם הראשונה.
אתה עובר ימים, חודשים, שנים ולא שוכח.
ככה זה אהבה ראשונה ?

הכל התחיל מחברים משותפים שלנו.
גרים באותו מקום, אני חברה של איתי החבר הכי טוב שלך ואתה חבר של יערה מהשכבה שלי ועדיין- אף פעם לא יצא לנו לדבר באמת.
אז פעם אחת זה קרה, ומשם הכל כבר היסטוריה.
מדברים כל יום, הודעות, טלפונים. בבית ספר, בבית, בתנועה.
מפה לשם הפכת לחבר הכי טוב שלי. אלוהים יודע איך זה קרה, ואני יודעת שזה הכי לא בסדר, אבל כל פעם שנפגשתי עם איתי לא הפסקתי לחשוב על מה היה קורה אם אני ואתה היינו ביחד.
ידעת עליי יותר ממה שהחברות הכי טובות שלי ידעו, תמיד היית בא לדבר איתי בכל פעם שיערה הייתה מציקה לך. היו לכם הרבה בעיות, אבל אהבת אותה. ואני אהבתי את איתי.
משום מה התאים לי הסידור הזה- אותך בבוקר, אותו בצהריים.
תמיד הקשבת לי, ידעת מה להגיד ומה לעשות בכל מצב.
והכל היה ממש סבבה. המצב הזה התאים לכולנו
עד שנפרדתם.

התקשרת אליי והייתי אצל סבתא שלי, אמרת לי שאתה צריך לראות אותי דחוף. כמובן שהגעתי הכי מהר שיכולתי.
ישבנו באוטו שלך, ליד הים, ופשוט בכית. לא האמנתי למה שאני רואה, אף בן לא בכה מולי אף פעם. אבל הנה ישבת שם, שני מטר ממני, והוצאת את כל מה שישב לך על הלב.
מהשעה 9 בערב עד 4 לפנות בוקר ישבנו במכונית הזאת.
מאז אותו ערב זה היה הנוהל הקבוע שלנו- ימי חמישי, 9 ליד הים. עד השעות הקטנות היינו נוסעים, יוצאים לאכול, צוחקים.
הרגשת בנוח איתי.
אני לא אשכח את הפעם שסיפרת לי על הילדות שלך, שכולם קראו לך "שמן" והיית המנודה של הכיתה, ועל השינוי המדהים שעברת ועל האומץ.
והכל היה ממש סבבה. המצב הזה התאים לכולנו
עד שאני ואיתי נפרדנו.

אני ואיתי אף פעם לא היינו זוג חזק.
תמיד הייתה לי הרגשה שמשהו אצלו לא בסדר.
נכון, אהבתי את זה שהוא לא חפר לי שאני מסתובבת איתך אבל גם הפריע לי שזה לא הפריע לו.
אני נשמעת משוגעת, אני יודעת.
אבל הקנאה הזאת, בסופו של דבר, היא זאת שנותנת לצד השני את ההרגשה שהם שווים משהו. רציתי שהוא יקנא שאני מסתובבת עם מישהו אחר, שזה יפריע לו. ככה הרגשתי שבאמת אכפת לו ממני.
אבל לא היה לו אכפת, כי היה לו מישהי אחרת.
גם את היום הזה בלתי אפשרי לשכוח.
התקשרתי אלייך בוכה, סיפרת לך שהוא בגד בי.
תוך חמש דקות כבר היית למטה עם המאכל האהוב עליי (פיצה פטריות) ואמרת לי: אני פה בשבילך.
נסענו לגלידה וצחקת עליי שעכשיו שאני רווקה יש לי גזרה לשמור עליה והתחלנו לריב מכות והעיפו אותנו משם.
הרבה בנות רואות את הפרידה מהחבר כיום הנורא בחייהן, אבל אני נהנתי מכל רגע.

ידענו שזה יגיע בסוף.
ידענו שנהיה ביחד, פשוט אף אחד לא הסכים להודות בזה.
כולם כבר כעסו עלייך- איך אתה יכול לעשות את זה לחבר הכי טוב שלך?
אבל לא היה לך אכפת. אהבת להיות בחברתי ואף פעם לא שכחת להזכיר לי את זה.
נתת לי תחושת ביטחון, תמיד נהגת להזכיר לי שאני יפה ושאני אחת למיליון.
אם עד עכשיו לא התאהבתי בך, בשלב הזה כבר לא ראיתי בעיניים מרוב אהבה.

אז ישבנו יום אחד ליד הים, המקום שלנו, למעלה בגבעה.
סיפרתי לך על הנשיקה הראשונה והמזעזעת שלי ואמרת לי שאני נראית מנשקת גרועה.
התחלנו להרביץ אחד לשני ואז רכנת מעליי ונישקת אותי.
הרגשתי כאילו אלוהים בכבודו ובעצמו ירד לאותה גבעה באותו הרגע.
לחכות למשהו הרבה זמן ובסופו של דבר לקבל אותו זאת ההרגשה הכי מספקת בעולם.

אז היינו ביחד.
והיה מדהים.
עד היום הארור הזה, שבאת אליי עם פרצוף עצבני.
רציתי לנשק אותך כדי שזה יעבור בלי לדעת אפילו על מה מדובר, אבל דחפת אותי.
רבנו , צעקנו.
אמרת שאתה לא מסוגל יותר.
התחלת לזרוק קלישאות לאוויר- זה לא את זה אני, אני לא מוכן לקשר, את לא מה שאני מחפש.
אמרת, ורצת משם.
שלחתי לך הודעות, התקשרתי, בכיתי, התחננתי- רק תגיד לי מה קרה!!
לא הסכמת. ניסית להסביר לי שזה רק יפגע בי יותר, ושאני צריכה פשוט להמשיך האלה.
אבל איך אני יכולה להמשיך אחרייך?