מצוד הפלאות: פרק 13- שיחת נפש עם חתולת הפלא

"פררר… מישהו בורח מחובותיו?" החתולה השחורה והחייכנית קיבלה את פניו של כריס הפעם. היא ישבה על אחד מענפי העצים הגבוהים והפרחוניים וטלטלה את רגליה ימינה ושמאלה כמתנדנדת על הענף היציב. זנבה הסתלסל למעלה ואוזניה השחורות והגדולות הקשיבו בעניין למה שכריס יאמר.
"את… החתולה הזאת." הוא אמר לפניה את המובן מאליו, כי לא ידע איך להגיב לדברים שלה. הוא לא ברח מהחובות שלו, אין לו ממש חובות כרגע, כשהוא בארץ הזאת. אולי היא דיברה על החברים שלו? או על אנג'י? או שאולי היא סתם מנסה לשגע אותו ומדברת שטויות שרק נשמעות הגיוניות. מה שבטוח, היא בהחלט הצליחה לשגע אותו קצת.
"צ'שר לשירותך." היא חייכה את החיוך הגדול והמפורסם שלה.
"שירותי?" הוא התקשה להבין את כוונתה בכך. היא קמה ונעמדה על הענף, ומשם קפצה למטה וניצבה מולו.
"בוא ותשפוך קצת ממה שיושב עלייך." היא הציעה, כאילו יודעת מה עובר עליו.
"מה יושב עליי?" הוא הכחיש.
צ'שר צקצקה והנידה את אצבעה מול פניו. "אי אפשר לשקר את צ'שר. אני יודעת הכל, וכל מה שצריך."
"את יודעת איך נוכל לצאת מכאן?" הוא כיוון את השיחה לטובתו והסתקרן בעיניים גדולות.
"טוב," היא גרגרה. "אתה ראשון." היא משכה אותו להתיישב לצידה על הדשא. היא נשכבה על גבה והוא בהה בה בבלבול. הוא בחן אותה, ואז התיישר על הקרקע לאט, ומצא את עצמו מביט בשמיים הצבעוניים, כשראשה של צ'שר לצד ראשו וגופה שוכב במקביל אליו.
"תספר לי מה העניין." היא נשמעה מתעניינת ומזמינה, אבל כריס עדיין חדש האם באמת כדאי לו לחשוף בפניה פרטים כמו אלה. מצד שני, אם ידבר איתה, היא תגלה לו את סוד החברה הביתה.
"טוב," הוא התחיל לומר וליבו דפק בעוצמה. "זה ממש מוזר, אבל, קיבלתי מכה מהכובע של המלכה,"
"הכובע של הכובען המטורף." צ'שר הסבירה.
"כנראה." כריס אמר. "ו- טוב, עכשיו, התעוררתי ו- אני מרגיש משונה."
"משונה זה טוב!" צ'שר גיחכה בשמחה. "משונה זה עניין."
"אני לא רוצה עניין!" כריס התנגד. "אני רוצה לחזור להרגיש כמו פעם, בצורה הגיונית."
"ומה אם אי אפשר?" צ'שר העלתה את האפשרות שכלל לא רצה לחשוב עליה. הוא התרומם כי הרגיש חנוק מהמחשבה לפתע. "מה פתאום קפצת?" היא התרוממה גם כן ושאלה בקלילות.
"אני חייב." הוא התעקש.
"טוב… הקסם של הכובע יכול לשטות." היא יידעה אותו בחוכמתה.
"באיזה מובן?" כריס חשש לשאול ולקבל תשובה. לשטות… יש כל כך הרבה כיוונים בהם המשמעות יכולה להכשיל אותו.
"טוב, הוא יכול להפוך את האדם ההגיוני ביותר למשוגע,"
"זה חייב להיות אני." כריס התעקש לחשוב חיובי.
"או לגלות בפני האדם שהלך בדרך שגויה את הדרך בה הוא צריך ללכת." היא המשיכה. "אתה יודע, זה הינו הך."
"ממש לא." הוא התנגד לחשוב כך. האם הדרך הנכונה של האדם השפוי היא להיות משוגע? איך- איך אפשר לחשוב על כך כדבר הגיוני? טוב, במקום הזה שום דבר לא הגיוני, לכן… אולי יש בזה מעט היגיון, לפחות בשביל צ'שר. "מה אני אמור לעשות?" הוא כבר התחיל להרגיש חסר אונים.
"תפסיק לחבוט בעצמך!" היא נתנה לו מכה איתנה בכתפו, והוא נאנק בכאב. זה היה חזק באופן מפתיע ולא צפוי. "לך עם הלב שלך, או במקרה הזה, מה שאתה חושב, כי הרי אתה אדם של היגיון, ולפי הבנתי, אתה לא יכול ללכת עם הלב, כי אתה חושב דרך המוח,"
"הבנתי, הבנתי," הוא מיהר לעצור אותה לפני שתתחיל לחזור על עצמה בצורה גרועה יותר. "אם אני אלך עם הלב שלי יהיה רע, לכולם."
"ולך?" שאלה.
"אני לא יודע." הודה במבט מושפל.
"תחשוב." צ'שר הציעה. "מה אתה רוצה?"
"את מה שהלב שלי רוצה." השיב בבטחה. "אבל הלב שלי רוצה מה שהמוח שלי יודע שלא נכון לעשות."
"המוח תמיד מכשיל." צ'שר הכריזה. "הוא אומר לנו לעשות מה שנכון, ואז מדכא אותנו כי אנחנו לא עודים את מה שאנחנו באמת רוצים לעשות, שזה הדבר השני הכי נכון."
"אני לא חושב שזה מדויק." כריס אמר.
"בארץ הפלאות לא צריך להיות מדויק!" צ'שר הסבירה. "ומה שקורה בארץ הפלאות, נשאר בארץ הפלאות."
"רגע," נדלקה אצל כריס נורה בוהקת של הארה. "את אומרת שיכול להיות שמה שלא קרה לי, ברגע שאחזור, ייפסק?"
צ'שר משכה בכתפייה כנותנת לו ליזום את התיאוריה, כמסווה את התשובה האמיתית אותה היה קשה לגלות לפי מבטה.
"אבל זה עדיין לא נותן לי אפשרות לעשות את מה שאני מרגיש שאני חייב לעשות." כריס נאנח. "החברים שלי לא ייסלחו לי."
"תפסיק להתייסר!" צ'שר פקדה עליו. "אתה נחשב גיבור, נכון? ובמה גיבורים הכי מבינים? בהבנה! החברים שלך יבינו אותך, אני בטוחה בכך!"
"את ממש רוצה שאכנע לכישוף, מה?" כריס שאל.
"אתה פשוט מתחיל לעצבן אותי. מהרהר על פעולה פשוטה." היא ענתה ושילבה ידיים כמושיעה.
"הא, בסדר." כריס נאנח וקם על רגליו. הוא נשם נשימה עמוקה והחל להריץ בראשו מה יקרה אם שום דבר לא ישתבש. "אני אעשה את זה. אני גיבור, אני לא עושה את זה אם אין לי ברירה. הן יבינו, כולם בטח יבינו." הוא המשיך לשכנע את עצמו והצליח.
הוא החל ללכת חזרה לכיוון בו השאיר את חבריו, וליבו המשיך לדפוק כמו כדור שמקפץ בחזה שלו ללא הפסקה. הוא רק קיווה כל כך שהכל באמת יסתדר, ולטובה.

צ'שר קמה על רגליה וחייכה בגיחוך נהדר. מאחוריה הופיעה האחרונה שנעזרה בה כדי להשיג את מבוקשה.
"הזרים כל כך חמודים כשהם לא יודעים איך להתמודד עם המצב." צ'שר אמרה לה והמשיכה לגחך. מאחוריה נעמדה קארי, הכובענית לשעבר ומלכת הלבבות של ההווה.
"זוכרת את אליס?" קארי נזכרה וצחקה.
"אבא שלי צחק במשך שעות בכל פעם שסיפר לי את הסיפור." צ'שר חייכה במבט נוסטלגי ומחשבה מהנה.
"עכשיו כל מה שנותר לנו לעשות זה לחכות." קארי אמרה. "המשחק מתחיל!" היא פרשה את ידיה לצדדים כאילו מציגה שלט המכריז על כך באוויר.
"אני אוהבת משחקים!" צ'שר מחאה כפיים וקפצה בשמחה, וכך גם קארי. שתיהן התרגשו מאוד לקראת מה שהולך להתרחש.
הזרים יתחרטו שהחליטו לא להקשיב לחוקי העולם שלהן.