שלום ביננו- פרק 2

אני מסוכחת על עניי עם ידיי, מקווצת מעט את קצוות העניים. אני מנסה לראות מבעד, אני מנסה לראות מעבר. הילדה מתרוממת, ונעמדת. רק עכשיו שמתי לב שהחלון פתוח, או שאולי עכשיו הוא נפתח… שערה מתנופף ברוח, גופה צנום, אך חסון. והיא נראת כמו אלילה קטנה עם ענייה הבוהקות. אני ממצמצת. אני מנסה לדבר אך גרוני חנוק. היא מעיפה מבט לעברי ואני מסתנוורת. "אוי סליחה" הפעם הריאשונה שאני שומעת את קולה. צליל פעמונים מעורב בחדות. האור בענייה נחלש. היא מחייכת, עכשיו פרצופה יותר אנושי. ידייה נמתחות, ורגלייה משחקות בעצבנות בשרוכי נעלייה. "איך גילית אותי?" היא מתיישת ובזריזות בילתי סבירה עוברת לעמוד ליד החלון. "איך שמעת אותי? איך הרגשת אותי? איך???" היא מסתובבת, וענייה מביעות שאלה וכעס. "א..אני" אני מכחקחת בגרון. "אני ידעתי" עכשיו קולי מתחיל לחזור אלי. "ידעתי שאין לי זמן, ככה הרגשתי. שמעתי את הצרחה. ורצתי אל המקור, אפשר להבין מי את? ומה קרה לך?" היא מחייכת "לא הכל אני יכולה להסביר" אבל אני לא כמו כולם, מעולם לא הייתי כמו כולם, נולדתי עם זה. אני ישאר לעולם מאורין." היא ממצמת ברסיה הארוכות, ונראת כמו אלה מעונה. "את יודעת שאין לי מושג מה זה אומר מאורין" אני מגחכת ומבטה הנוקב מפסיק אותי. היא מסלסלת על אצבעה קווצת שיער מושלמת. "מאורין, זה משהוא דומה לבן אדם. אתם נוטים לחשוב שאנחו כמוכם… אבל ממש לא. אנחנו נולדים עם זה זה הורמון שמופרש מהאמא בלידה, מעטים בולעים את ההורמון, וכאשר בולעים זה גורם לך לההפך למאורין. אנחנו מסתגלים לחברה רגילה, בדרך כלל קצת מנודים, יש כאלה שיקראו לנו השקופים. אנחנו בדרך כלל יותר יפים, אנחנו יותר כישרונים, אנחנו יכולים לעבור ממקום למקום בכח הרצון, יש עוד הרבה כישרונות קשה לחשוב על הכל עכשיו… אבל אנחנו מסתירים הכל, אנחנו לא מגלים לעולם כי אנחנו לא דוגלים בגאווה. אנחנו יודעים שיש רגש קינאה."