חברי הכחול העמוק

ואני אמדתי שם , מול הים , והגלים התנפצו אל חופי הסלע עליהם אמדתי .
היה זה יום חורפי , קפאו , נראה כי נטיפי קרח היו על כל גופי , הבל פי נראה לעין .
מרוב קור אפשר היה לחשוב שאפשר פשוט לנעול מחליקים ולהחליק על שחבת קרח , על הים .
לאבר האופק , את הבלבול , את הצרות , את הקול פשוט להשאיר בחופי הסלע .
היה זה יום חורפי , קפאו , אנשים לא ידעו אודות מיקומי .
לא ידעו שאני שם , חולמת על להחליק אל אבר השמש , על פס דק של קרח על פני הגלים .
אבל הים לא קפא . הגלים המשיכו להתנפץ אל חופי הסלע
קוראים בשמי כאשר קצף הגלים הלבן ניתז באוויר .
ואני מתקדמת אל אבר הכחול העמוק …
כחול שאני מתקרבת יותר אני רואה יותר , אני שומעת יותר … אני מרגישה יותר .
את החיבור לכחול העמוק .
זה ניראה שאם רק אקפוץ פנימה , כל הצרות ישערו מעל פני המים ואני אתבע בשקט
וארגיש כמו בטרם היוולדי , סוכה לי , בטוח המים .
לא יודעת מי אני , איך קוראים לי , או שם מה הוא .
אין צרות , אין דאגות , אין חובות .
כך זה צריך להיות …
רק אני .
זה כל מה שאני יודעת
רק אני .
וחברי הכחול העמוק .