רק בישראל- פרק 29- לפני אחרון

קיילי:
ברביעי בערב, ישבנו אני וניב על המיטה שלי, והדלקנו את המחשב, מחכים כמה דקות ואז לוחצים על תחילת השיחה. שיחת הועידה הקבועה הגיעה. הפעם החלטתי שניב חייב להיות חלק ממנה, רציתי שידבר איתם, שהם יכירו אותו. הרגשתי שהוא הולך להיות חלק חשוב מהחיים שלי, חלק שלא הולך להיעלם בקרוב, ולכן יש לעדכן אותו בכל מה שצריך לדעת על החבורה המדהימה הזו.
אליסון צחקה כמעט כל השיחה, היא הייתה במצב כפית, ככה הבנתי שאוהבים לקרוא לזה כאן. מסתבר, בדיעבד, בלי שידעתי, שאני נמצאת הרבה במצב כפית. כנראה קוראים לזה כך בגלל שכולך מתכופף מרוב הצחוק. אף פעם לא שאלתי את ניב למה. איימי סיפרה לנו חוויות שהיא שמעה מאחותה שמטיילת במזרח, קורט רק צחק איתנו על דברים שקורים בבית הספר, ובלייק פשוט היה בלייק. מי שהכי הפתיע אותי היה דן, שחשבתי שלנוכח זה שחבר שלי יישב בשיחת הסקייפ הקבועה הוא ירתע, אבל אני מניחה שמישהו עשה לו את השיחה של צריך להמשיך הלאה. תמיד ידעתי שיש שם משהו לא סגור, גם אצלי הדברים לא היו סגורים. קרו הרבה דברים ביני לבינו שאף אחד מאיתנו לא מספר לאיש, דברים שהם רק שלנו, של הרגעים הכי אינטימיים, אבל כנראה שמישהו דיבר איתו על זה שצריך להמשיך בחיים. הוא היה נראה עליז פי כמה.
בשלב מסוים בשיחה אדם דפק בדלת, וכשהוא שאל משהו ושמע את הקול של בלייק ברקע, פניו מיד התעוררו. בלייק ואדם תמיד הסתדרו. הם אהבו לשחק כדורסל בחנייה בבית של בלייק. גם לבלייק יש אח בערך בגיל של אדם, אז הם תמיד היו משחקים יחד. בלייק היה כל כך גרוע. אדם ובלייק היו משחקים יחד מול אחיו של בלייק מרוב שהוא היה טוב. אפילו בשניים מול אחד הוא הצליח לנצח אותם. אדם עזב את מה שהוא רצה, ובא להתיישב לידי. שיחקתי קצת בשיערו והוא צחק, והתחיל לדבר באנגלית המושלמת שלו שאני כל כך מפחדת שיאבד.
"יה מאן," שמעתי את בלייק אומר, "הוא מנצח אותי כל הזמן. איפה אתה, אני צריך את הפרטנר שלי חזרה." הוא צחק והתחיל לספר לו שגם כאן הוא מנסה לשחק כמה שיותר, ושהאמת יש לו קצת יותר מקום מהבית שגרנו בו בניו יורק. בלייק התעניין איך הוא, ולשיחה הזו הצטרפו גם איימי שתמיד אהבה את אדם, וקורט, שתמיד שמר עליו. הם תמיד ידעו שהקשר ביני לבין אדם הוא בראש ובראשונה.
"מישהי השאירה דלת פתוחה," אמרה אמא בחיוך, "ואני שומעת את הקול של איימי, אני חייבת להצטרף." אמרה אמא. אם בלייק היה מחובר לאדם, אמא הייתה מחוברת לאיימי. היה להן כל כך הרבה במשותף. אמא שלי הייתה האמא השנייה של איימי. הן היו מתייעצות לגבי בישולים, מתייעצות לגבי ספרים, לגבי הרצאות. פעם אחת הן אפילו הלכו לראות הצגה ביחד. הן חזרו החברות הכי טובות, כאילו אמא שלי חזרה לימי התיכון. לאף אחד מהחברים שלי לא הפריע להסתובב או להתחבר עם המשפחה שלי. הם אהבו אותם כמו שאנחנו אוהבים אותם.
"מסיבה בחדר של קיילי?" צחק אבא כשהוא לבוש בסינר הבישולים. זה תמיד הצחיק אותי, הוא תמיד ניסה להרשים, להראות שלא רק אמא יודעת לבשל. את הדברים שהוא ידע להכין, הוא הכין טוב. השאר… יש מה ללמוד. גם הוא נכנס אל החדר, וכך, ארבעה מתוך חמשת דיירי הבית, היו אצלי בחדר, מדברים בשיחת הסקייפ עם החברים שלי. מעטים היה אפשר לשמוע, אבל כשהעברתי מידי פעם את מבטי אל המסך, לראות מי עדיין מקשיב, כמעט כולם היו בקשב, צוחקים ונהנים ממה שקורה מאחוריי המסך שלי. גל יצא מהמקלחת כמה דקות אחר כך, שיערו רטוב, אבל גם הוא ראה שיש המולה אצלי בחדר והחליט להצטרף. הוא תפס את המקום הכי פחות נוח, בתוך החיבוק שלי. וככה, משפחה, מול מסך אחד של סקייפ, נדחסים. צפיתי בחיוך בתמונה הקטנה שלנו בצד המסך, לראות מה האחרים רואים. בסופו של דבר, זו הייתה משפחה אחת מחוצה, אבל מלאת אהבה.
"הם מדהימים…" נאנח ניב כשהם יצאו לי מהחדר, עשר דקות אחרי שסיימנו לבדנו את שיחת הסקייפ הכי הזויה שהייתה לי עד כה. אמא אמרה לי לפני שהיא יצאה מהחדר, שהיא שמחה שאני מצליחה לדבר איתם כל הזמן. אני צחקתי איתה ואמרתי לה שאני לא אגיד להם מתי הבאה קורת כי אז אני לא אוכל להשלים פערים עם החברים שלי. היא צחקה ואמרה שהיא מתגעגעת לניו יורק, שאולי ניסע מתישהו בקרוב לבקר. אני מחכה לזה.
"זה היה כל כך צפוף וכל כך מטורף," צחקתי, "עוד לא הייתה לי שיחת סקייפ כזו עמוסה. כולם היו באנרגיות טובות היום."
"אני מת על המשפחה שלך, באמת. בכל פעם שנכנסתי לכאן הביתה הרגשתי טוב."
"בכל הפעמים," צחקתי, "למה כמה פעמים כבר היית פה… אפשר לחשוב… מה אתה חבר שלי?" צחקתי וקירבתי את אפי לאפו. הוא צקצק בלשונו, מחייך אליי, ואז נישק לשפתיי, את הנשיקה הממכרת שלו שפשוט אי אפשר בלעדיה. החזקתי בעדינות בלחי שלו, מקרבת אותו אליי, מרגישה את ליבו דופק כשאני מתקרבת אליו.
"ניב," נאנחתי כשהוא נישק לצווארי, ואני צחקתי והתענגתי על כל מגע. הוא רק השמיע קול של המממ קטן, ואני צחקתי והרחקתי אותו קצת ממני. צחקתי ואמרתי לו שאני עוד מפחדת שההורים ירצו להיכנס באיזה רגע לחדר, ויתפסו אותנו בסיטואציה קצת אינטימית. הוא צחק אם אני רוצה לשים גרב על הדלת, או לתלות שלט של "נא לא להפריע", ואני רק צחקתי ואמרתי שהוא ממש דפוק. ידעתי שכל מה שאני רוצה עכשיו זה אותו, אותו קרוב אליי, כשהמחשבות על כל התקופה האחרנה פשוט יעופו. אומרים שסקס משחרר, אני חושבת שזה הרבה יותר מזה.
"ספרי לי על הפעם הראשונה שלך." הוא אמר לי בחיוך. דיברנו על מערכות יחסים בחיים, אבל אף פעם לא בפרטי פרטים. החלפתי לרגע מבט כי לא ציפיתי לשאלה הזו, ואז חשבתי מה אפשר להגיד שלא יפריע לו כל כך. התמקמתי בצורה נוחה יותר, ואז סיפרתי לו על הבנאדם שהרגשתי שהוא כל העולם בשבילי, החבר הכי טוב שלי, והאדם שהכי יבין אותי. סיפרתי לו כמה הרגשתי בטוחה איתו, וכמה הכל הלך כל כך מהר, בערך כמוני וכמוהו, בלי יותר מידי דיבורים.
"אז מה קרה?" הוא שאל מתעניין וליטף את ידי.
"אי אפשר להגיד בדיוק, אני והוא עדיין לא יודעים, עד היום. הניצוץ הלך, הכימיה קצת ברחה, ולאט לאט הבנו שאנחנו לוקחים את הכל כמובן מאליו. הפסקנו לדבר לתקופה עד שחזרנו לדבר. עדיין יש משקעים, אף אחד לא יכול להתעלם מזה."
"ואתם בקשר?" הוא שאל אותי. הנהנתי אליו בשקט והרמתי את מבטי אליו.
"זה דן," אמרתי לו, "ראית אותו בחלון הימני למעלה. הוא תמיד היה חלק מהחבורה הזו, ואף אחד לא יכול היה להפריד אותו ממנה כשנפרדנו, גם לא אותי ממנה. לא היינו נוראיים כזוג ולא היינו נוראיים כאקסים. היו תקופת שכל אחד מאיתנו לקח פסק זמן מהחבורה, אבל ברגע שעזבתי את ניו יורק, נהייתה תחושה שחובה לשמור על הקשר של כולנו."
"היה נראה שהוא התגבר… חששת שהוא יגיב מוזר לזה שאת מדברת איתם ואת לידי?"
"חששתי כי בשיחה האחרונה שלנו הוא התנהג מוזר," אמרתי לו, חושפת את כל הקלפים, "לא היה שום רמז לזה בשיחה היום."
"ואם היית בניו יורק, את חושבת שהיה סיכוי לקאמבק?"
"אני לא חושבת," אמרתי לו בחיוך והזזתי קצוות שיער למאחוריי האוזן, "יותר מידי היסטוריה" אמרתי לו באנגלית. הוא הנהן אליי וליטף את השיער שלי, כשהוא לאט לאט מתקרב שוב אל שפתיי. כבר עבר זמן מאז שהם יצאו מהחדר, כבר קל יותר לסמוך על זה שהם לא יצוצו פתאום. הרגשתי שהייתי חייבת לניב את הפרט האחרון הזה, שידע, שאני כולי שלו, אבל שיש עוד משהו קטן לא סגור בניו יורק. אף אחד לא אומר לי שאם אחזור לשם לביקור, אשכח לגמרי מהארץ, אף אחד לא אומר שהוא יעזוב את הכל שם ויגיע לכאן לארץ, לזכות בי חזרה. שנינו לא חיים בסרט הוליוודי. אני עזבתי שם בתחושה הזו, שאולי, ובכל זאת, משהו לא היה נכון.
"קיילי," ניב נאנח כשהסתכל עליי, עיניו חודרות לשלי. גופו היה מעליי, הרגשתי את חום גופו על הבטן החשופה, על החזה החשוף, מרגישה אותו שלי. חייכתי אליו, צוחקת, נושכת את שפתי. הוא נאנח ואמר שהוא אוהב אותי, ושהוא לא מבין איך הוא יכול היה להתרחק, אפילו קצת, ואיך הגעגועים לא אכלו אותו מבפנים. כי עכשיו, ברגע הזה, הוא מבין כמה הוא פשוט לא מסוגל לנשום בלעדיי. נישקתי אותו, כמה שיותר חזק, כמה שיותר שירגיש את האהבה, ואמרתי שמעולם לא היה לי משהו חזק כמו זה, בשום מקום בעולם, בשום ארץ שעברתי תוך כדי השליחויות של ההורים.
"לא בניו יורק, במזרח, או באירופה?"
"אהבה כמו שלך יש רק בישראל." אמרתי ונישקתי אותו שוב.