מה שקסם יכול לעשות בעולם האגדות- פרק 3- ילדים. אני שונאת ילדים.

"רפאל! מה אתה עושה?" איימי מיהרה לתפוס בו לגרור אותו איתה, כשהוא מתנגד בכל תוקף.
"היי, היי, תעזבי אותי!" הוא מיהר לצאת מאחיזתה המביכה ולהתנער מהמגע הלא רצוי שלה. "יודעת, יכולת לבקש והייתי מפסיק. כמו אדם בוגר." הוא התיישר בגאווה.
"אתה בן שתיים-עשרה, ואתה שדון." איימי אמרה וקטלה את טענתו.
"כן, את צודקת. אני מניח שזה אומר שאני יכול לחזור לחפש כמה מתוקים. אני חייב כמה עכשיו." הוא הסתובב ופנה לחזור למסע ההרס שלו, אך נתקל באנג'י שעצרה בעדו.
"לאן אתה חושב שאתה הולך?" היא שאלה כמו אמא מוסמכת.
"עכשיו? אני מניח שלשום מקום." הוא חייך אליה במבט זוהר. "היי." הוא זירק את שיערו והתהדר לכבודה.
"מה? איכס." אנג'י נרתעה ממה שלא נכנס בו, ומיד נתפסה בידה על ידי איימי. "מה לעזאזל יש לו?" היא שאלה אותה והסיטה מבט חטוף לכיוונו, והוא המשיך להעניק לה את המבט הבוחן שלו. אנג'י הצטמררה מכך.
"את חייבת לזכור שלפי 'קללת הנצח', הם נראים ומתנהגים לפי הגיל אליו השתנו. רפאל בן השתיים-עשרה… לא ממש דומה לרפאל בן התשע-עשרה."
"את מספרת לי?" אנג'י נמנעה מליצור קשר עין איתו. "רגע, אז איך קורה שאת… בסדר?"
"קודם כל, אני בת ארבע-עשרה, וזה הגיל בו אני מתחילה לפתח חוכמת חיים אמיתית, שלא לדבר על כך שאני, טוב, אני, ואני מושלמת בכל צורה."
"בגיל הזה את גם מפתחת נרקיסיזם וחוסר מודעות עצמית?" אנג'י שאלה, לא כיאה לה בכלל. "מי אמר את זה?" היא הסתובבה סביב עצמה והתקשתה להאמין שזה הגיע ממנה.
"כן, אני מניחה שבגיל הזה גם פיתחתי את האהבה העצמית הרבה שיש לאמא שלי. אל תדאגי, עוד שנתיים זה יחלוף." איימי אמר, מתענגת על כך שאנג'י סובלת.
"למזלך, אני לא מתכוונת לחכות שנתיים." האסרטיביות והחוצפה שלפתע נכנסו בה המשיכו להפתיע אותה. "ברצינות, מאיפה זה מגיע?" היא הסתכלה לאוויר וחיפשה את מקור הקול, עדיין מתקשה להאמין שהוא בא ממנה.
"אולי במקום לחפש אישיויות נוספות בעצמך, תעזרי לי למצוא דרך לבטל את הקללה הזאת?" איימי הורתה לה.
"זה בדיוק מה שבאתי לעשות לפני שהחיה התפרצה." היא הסבירה. "לעזאזל!" התעצבנה מהטון המוזר של דבריה. "לעזאזל, אמרתי לעזאזל!" היא נאנחה בתסכול. "והנה עוד פעם."
"כדור בתותח!" קריאה חזקה של קול גבוה וצעיר, לא ידוע אם שייך לקארל, לאיב או לרפאל, קרא לאוויר והתריע על הפגז שנשלח לעברן, ונתן להן הזדמנות להתכופף ולחמוק ממנו.
לעומתן, מי שעמדה בפתח הדלת לא הייתה מספיק ברת מזל כדי לחמוק ממנו.
"אמא!" איב הקטנה רצה אליה וחיבקה אותה, והדבר מיד הצליח להמיס את ליבה של אנג'י, ש-טוב, ממילא לא היה קר כל כך.
"יש לי עוד בת ולא ידעתי על כך?" אופליה, הפיה הרעה, שאלה תוך כדי שבדקה מה החומר הלבן והקצפתי שפגע בפניה. היא הריחה וליקקה אותו, והופתעה לגלות שהטעם שלו לא רע בכלל. "גבינה?"
"עוגת הגבינה שלי!" קארל בן האחת-עשרה קרא בשבר. "למה עשית את זה?" הוא פנה בכעס לרפאל שעמד וצחק מהמקרה.
"כי זה כיף." הוא אמר והמשיך לעמוד בידיים שלובות כשמבט זחוח על פניו והוא מרוצה מהעבודה שלו.
"אלוהים אדירים, אני כל כך מצטערת, גברת פיה רעה." אנג'י אמרה, ואז חשבה שוב על שם התואר שהיה נשמע מוזר בקול רם.
"לא משנה." בהנפת יד כולה הייתה נקייה שוב.
"וואו, את חייבת ללמד אותי את זה." אנג'י התפעלה. "זה יכול לחסוך כל כך הרבה טרחה." היא דמיינה שוב את כל המקרים בהם זה היה מקל עליה.
"בהזדמנות." השיבה הפיה הרעה. "אבל לפני כן, אני יכולה לדעת למה הבת שלי נראית ככה?" שאלה. "בפעם האחרונה שבדקתי היא הייתה בת שמונה-עשרה, לא עשר."
"אנג'י גיחכה. "טוב, זה סיפור מצחיק."
"אנג'י אשמה." איימי הצביעה עליה בהאשמה.
"מה?" אנג'י קראה.
"היי, זו באמת אשמתך." איימי אמרה. "ככל שתקדימי לקבל את זה, ככה יהיה יותר טוב." היא שמה את ידיה על כתפיה של אנג'י כמוסרת לה עצמה ידידותית.
"לא אכפת לי אשמת מי זה, אני רק רוצה שהיא תחזור לגיל האמיתי שלה." הפיה הרעה דרשה. "מי שזו לא הייתה, שתעשה את זה מיד. אין מצב שאני עובדת את זה שוב." היא השפילה את מבטה אל איב שעדיין כרכה את ידיה הקטנות סביב רגליה. "מיד." היא הדגישה בפניהן. "איב, שחררי אותי." היא פנתה אל ביתה.
"או-קיי." איב עשתה כדבריה בחיוך, והלכה.
"עכשיו, אני אלך." הודיעה. "וכשאני אחזור אני מצפה לשלמות."
"תמשיכי לצפות." איימי גיחכה ופזלה לכיוונה של אנג'י כרומזת על כוונתה.
"היי, אני ממש כאן." אנג'י אמרה.
"כן, אני יודעת." איימי אמרה בחיוך.
"מאוד כדאי לכן לעשות כדבריי." הפיה הרעה המליצה להן. "אתן יודעות מה קרה לאחרון שאיכזב אותי."
"הוא צעק בייסורים?" אנג'י ניחשה טוב.
"בין היתר." הפיה הרעה אמרה ופנתה לעזוב. "אל תאכזבי אותי." היא הזהירה אותן, ואחרי שהלכה, אנג'י נאנחה בתסכול.
"נהדר, עכשיו רצונה של פיה אכזרית עומד על הכף." היא אמרה.
"היי, אל תדאגי, לישון מאה שנה זה לא נורא כל כך." איימי הרגיעה אותה. "זה דווקא די מרגיע, כמו להיות תקוע בארץ הממתקים וחדי הקרן."
"איכס, איימי בת הארבע-עשרה דוחה אותי." אנג'י כמעט נגעלה מהחיוביות שלה. "עכשיו ממש חייבים להחזיר אתכם. חיוביות זה הקטע שלי."
איימי הצטמררה מהדברים שלה עצמה. "כן, את צודקת." היא נשמעה נשימה עמודה והתרכזה. "אני יודעת למי צריך לפנות."

"בטח, יש לי פתרון מעולה." אימה של איימי, המלכה הרעה, אמרה להן כשסיפרו לה מה קרה.
"נהדר, אמא! אז מה זה?" איימי שאלה בחיוך ואימה הגישה לה מודעה מודפסת על דף פפירוס. " 'המבצר'? 'כי אם אתם לא יכולים להעסיק את הילדים שלכם, אנחנו נוכל'?" איימי קראה את הכתוב במעט בלבול. "מה- מה זה?"
"הפתרון שלי." המלכה הרעה השיבה בחיוך.
"אבל מה בקשר ל-להחזיר אותנו למצב נורמלי?" איימי שאלה בחוזר אונים. אם אמא שלה לא יכלה להסיר את הקללה, אף אחד לא יכול.
"אתם תחזרו לעצמכם, בסופו של דבר." אימה הרגיעה אותה.
"מתי זה בסופו של דבר?" אנג'י שאלה. "כי, את יודעת, יש לי גם דברים נסיכותיים לעשות ב-" היא ספרה עם ידה. "תשע השנים הבאות."
"אל תדאגי, כמה ימים וההשפעה תפוג." המלכה הרעה הסבירה.
"כמה ימים?" איימי נבהלה. "זה יותר מדי! יש לי גם דברים לעשות, את יודעת."
"אני יודעת, מותק, אבל את הבאת את זה על עצמך." אימה הסבירה ברכות שלא התאימה למילותיה.
"אבל אנג'י אשמה!"
"היי!" אנג'י קראה.
"ומי נתנה לה להיכנס מלכתחילה?" אימה הזכירה לה. "נכון." אימתה כשהיא הבינה באנחה. "ועכשיו, עד שההשפעה תפוג-" היא טפחה על הדף שבידיה של איימי.
"אני לא הולכת לשום מבצר!" איימי הכריזה, וכמה דקות לאחר מכן מצאה את עצמה נאבקת באחיזתה בדלת הכניסה כשאימה מושכת אותה החוצה במטרה לדחוף אותה בתוך הכרכרה שעמדה בחוץ וחיכתה רק לה כדי לנסוע. "לא!" היא קראה בנחישות. "אני לא הולכת!"
"את חייבת!" אימה שחררה אותה בכוח מפתיע מחיבוקה לדלת ודחפה אותה לתוך הכרכרה. "עכשיו, תהיי ילדה טובה ואל תסתבכי בצרות." היא חייכה, ואז הבינה. "הא, על מי אני עובדת? תמחצי את כל מי שנמצא בדרך שלך!"
"אבל למה אני צריכה ללכת?" אנג'י הוציאה את ראשה מתוך הכרכרה. "אני בת תשע-עשרה, בוגרת חוקית."
"כי את אשמה." המלכה הרעה הסבירה. "ובגלל זה התפקיד שלך הוא לשמור עליהם שיצאו משם בחיים."
"למה זה לא נשמע כל כך קל?" אנג'י קיווה שדבריה לא נכונים.
"כי זה לא." המלכה הרעה השיבה בטון מעודד שלא עודד אותה כלל. "בהצלחה!" המלכה הרעה טרקה את הדלת והכרכרה החלה לנסוע לכיוון מבנה ה'מבצר'.
"היה לך משעמם, לא?" איימי פנתה אל אנג'י בחיוך מאשים. "אז מזל טוב."
"שתיהן הביטו על איב, קארל ורפאל שישבו מולן ובחנו אותן במבט זומם שלא הקל על המצב כלל.
"אבוי." איימי בלעה רוק בפחד. היא הכירה היטב את המבט הזה. "תתכונני להילחם."
דבריה גרמו לאנג'י לפעור עיניים בחרדה. כל מה שהיו חייבות לקוות לו עכשיו זה שהנסיעה תהיה קצרה.