"גישה היא דבר קטן שעושה הבדל גדול" – הקדמה
הקדמה :
קוראים לי אליסון סמית' , אבל כולם קוראים לי אלי. אני "עבריינית צעירה" , או ככה לפחות במשטרה מכנים אותי. אני לא אשקר ואגיד שכל חיי הייתי הילדה המושלמת , תמיד הייתי מעורבת בכל מיני דברים לא חוקיים , אבל לפני 6 חודשים זה החמיר. ממש החמיר. המשטרה עצרה אותי 4 פעמים בחצי שנה האחרונה , וזה רק על הדברים שהם הצליחו לתפוס אותי. החיים שלי ממש הסתבכו , הפסקתי ללמוד וניתקתי קשר עם כל החברים הרגילים שלי , התחברתי עם כנופיות ונכנסתי לדיכאון , מה שההורים שלי לא עשו , כלום לא עזר. על הפסיכולוגית האחרונה שהם שלחו אותי עלייה זרקתי כיסא , זאת שלפנייה , טוב נו , לא ארחיב במילים , אבל אפשר לומר שהיא ברחה מהחדר בצרחות ואיימה על ההורים שלי שהיא תתבע אותם. בחצי שנה האחרונה בעיקר , הרגשתי שאני מתה. הגנבות , הריבים , המערכות יחסים המאוד לא מוצלחות , כל זה היה בשביל לגרום לי להרגיש משהו. להזכיר לי שאני חייה. לגרום לי להתרגש , לפחד או לפחות להרגיש אדרנלין זורם לי בעורקים. וכלום. לא הרגשתי כלום. כל פעם שההורים שלי צעקו עליי או ניסו להסביר לי משהו הסתכלתי עליהם פשוט באדישות, ידעתי שהם כועסים , אבל באמת לא היה לי אכפת. חשבתי שאני אוהבת אותם , אבל כנראה שטעיתי.
אז נמאס להם. פשוט נמאס להם , ובתכלס , אני מבינה אותם. הם החליטו לשלוח אותי לפנימייה , וככה הסיפור שלי התחיל.
תגובות (4)
נשמע מאוד מעניין!
מחכה בקוצר רוח לסיפור :)
תודה רבה :)
המשכתי מוזמן לקרוא :)
בהתחלה זה באמת היה ממש דומה עכשיו נראה כאילו אין בכלל קשר בין הסיפורים, אהבתי איך לקחת את זה לכיוון שלך