להבות-פרק 1

"קלמנטיין!" שמעתי את קולה הנעים של ג'יין מאחורי, הסתובבתי והבטתי בה.
"אוי אלוהים…חשבתי…חשבתי שלעולם לא אשיג אותך!" היא התנשמה בכבדות והושיטה לי את ערמת הספרים שהחזיקה בידיה, צחקתי והצמדתי את הערימה לחייקי.
"לאן נעלמת?" שאלה ולקחה את הספרים חזרה אליה.
"אמרתי לך שיש לי שיעור נגינה היום" השבתי והצעתי לה שאקח חצי מהספרים שהחזיקה, להתחלק בעומס.
"עוד פעם השיעור הזה?" היא הזעיפה את פנייה.
"כן, אמא שלי מכריחה אותי" אמרתי, הרגשתי כאילו לא משנה כמה פעמים אומר לה את זה היא פשוט לעולם לא תתרגל לעובדה שההורים שלי מכריחים אותי לעשות דברים שאני ממש לא אוהבת. כמו למשל לשטוף כלים, להוציא את ג'סי לטיול ולעזור לשרלוט בשיעורי הבית שלה. כל אלה היו חלק מהשגרה היומית והמשעממת שלי לעומת אלה של ג'יין שהייתה חברותית, פופולרית בעלת תחביבים רבים כמו רכיבה על סוסים, שירה, ריקוד, ציור, פיסול ומה שלא יהיה.
ג'יין הייתה פשוט מושלמת, כמו הבנות האלה שרואים במגזינים עם הגוף המחוטב, הגובה המושלם שעומד על כמעט מטר שמונים, השיער הברונטי-אדמדם שהחליק על גבה באופן מושלם והבגדים האלה שכל אחת הייתה פשוט מתה להשיג. היא ללא ספק משכה בנים רבים ואפילו כאלה שחיבבתי, היא אמנם החברה הכי טובה והכי קרובה שלי, ממש כמו אחות בשבילי, אבל לפעמים הרגשתי כמו… האחות הפחות מוצלחת.
היא רפרפה בעינייה הירקרקות וחייכה חיוך רחב, "אין דבר, אני אלווה אותך".
הרהרתי במחשבותיי, אני לעומתה נמוכה, ממש לא מחוטבת (שכבת שומן), פנים מלאות ועיניים גדולות כמו של ילדה בת חמש, שלא להזכיר בכלל את השיער בצבע צואה עם פס בלונדיני יבש שנמצא שם מאז שהחלטתי שאני בוגרת מספיק כדי לצבוע את השיער פעם ראשונה בגיל שתיים עשרה (אמנם עברו ארבע שנים מאז, אבל הפס הזה יזכר לנצח כטעות חיי). ולמרות כל זאת אהבתי את ג'יין, אהבתי את החיוכים שלה, אהבתי את העובדה שהיא לא מתרברבת במה שיש לה, אהבתי את זה שהיא פשוט בן-אדם טוב. כן, היא מושלמת.
"את יודעת, שמעתי שג'ייסון שם עלייך עין" היא צחקה וחשפה שתי שורות של שיניים מושלמות וצחורות.
"אין מצב" הסמקתי והבטתי בה מהצד.
"תתפלאי" היא צחקקה, "גיליתי את זה ישר אחרי שהוא התחיל איתי".
פני נפלו, ברור שהוא התחיל איתה ואז אמר שהוא מעוניין בי, כדי שהיא תקנא בחברתה הטובה.
"הוא סתם רוצה שתקנאי" אמרתי במהירות מה שעבר לי זה עתה בראש.
"יכול להיות" היא הסמיקה מעט, "אם לומר לך את האמת גם אני חשבתי ככה".
גיחכתי והצמדתי את הספרים קרוב יותר לחזהי, "נו טוב, גם ככה את יודעת שאני חושבת שזה פשוט בולשיט".
"כן" היא צחקה, "בגלל זה כל כך נוח לי לדבר איתך על זה".
זה באמת בולשיט, אהבה זה בולשיט, במיוחד שזה זוגיות בתיכון בשביל המין. לא פעם ולא פעמיים באה אליי ג'יין בוכייה לחדרי ואמרה שלבראד הייתה בעיה עם החוטיני שלה, ואת הפאדיחה שקרתה לה עם מייקל שקיבלה מחזור פתאום כשהיו עירומים על המיטה ואז הוא זרק עלייה כרית וקרא לה דוחה, כולם פשוט ילדים קטנים שלא מבינים עניין. ואמרתי לה את זה די הרבה פעמים.
הגענו לכניסה של הבניין הגדול, בית הספר למוזיקה, שם התחיל ממש עכשיו חוג הנגינה שלי בפסנתר.
"תקפצי אליי אחר כך לארוחת ערב?" שאלה ולקחה ממני את יתר הספרים.
"בטח" חייכתי חיוך קטן ונפנפתי לשלום.
פסעתי בלובי היוקרתי של הבניין הגדול שהיה מעוטר באלפי ציורים של כלי נגינה ועל התקרה רשומים בזהב שמות התורמים של הבניין.
ידעתי שהייתי צריכה לעלות קומה וללכת לחדר ארבע ב', שם התקיים השיעור לפסנתר.
עליתי במורד המדרגות לעבר הקומה השנייה, המדרגות תמיד היו החלק הכיפי כי הן היו עשויות מחומר זכוכיות שיצר עם סוליית הנעל שלי חיכוך נעים וכיפי שיצר צליל צורמני, הן היו קלילות ונמוכות ואם היו מסתכלים היטב היו רואים מפתח סול על כל צד של מדרגה.
פסעתי לעבר דלת העץ שעליה היה רשום ארבע ב' ונכנסתי, המורה עמד שם, עם שיערו המאפיר והביט בי בהשתאות, "העלמה לואיז" קרא בשם משפחתי בהתנשאות, "מאחרת כהרגלה".
נכנסתי במהירות לכיתה והנהנתי, "סליחה".
"אוקיי, עכשיו כשכולם פה אני רוצה להציג בפניכם תלמיד חדש" קרא המורה, "אדון פורד, גש בבקשה".
וכך כמו בסרטים, כמו בכל סיפרי הרומנטיקה בהם מגיע איזה תלמיד חדש ומדהים שכובש את ליבה של גיבורת הספר נעמד לו נער, גבוהה, שזוף מעט, עיניים נוצצות בצבע ירוק אזמרגד, שיער שחור שהחליק על צווארו באלגנטיות, קצוות שיער שנפלו על מצחו השוו לו מראה אפלולי ומסתורי, הוא ללא ספק היה חסון. אצבעותיו היו ארוכות ממש, כמו של פסנתרן אמיתי ולסת מרובעת וחזקה שהייתה כה גברית ומושכת שפחדתי ליפול מהכיסא מרוב המראה המלאכי והלא אמיתי שעמד היישר מולי. אבל בשונה מכל הרומנטיקות והסרטים הנער שעמד מולי לא כבש את ליבי ממראהו המרשים ומה שעוד שונה, גורלינו לא הולכים להצטלב לעולם. הו, וכמעט שכחתי להוסיף שהנערה המושלמת שכובשת את ליבו בספרים זו בטח ובטח לא אני.
הרכנתי את ראשי מעט כשנעמד באמצע הכיתה וסקר את כולנו, שפתיו היו מלאות ואדומות והוא חייך חיוך רחב, "שמי הוא כריסטופר פורד", אמר במלוא הביטחון ועמד זקוף עם הטי שירט הלבנה וג'ינס המעצבים שלו.
"אני במקור מלוס אנג'לס אבל אני ומשפחתי החלטנו לעבור הנה, לניו יורק כדי להתחיל חיים חדשים" הוא אמר בקולו המתנגן והעמוק שהשאיר את כולם חסרי פעימה.
"ומה הביא אותך לכאן, פורד?" שאל המורה.
"אני מנגן מגיל שמונה בערך" הוא חייך בגאווה.
"ממש אמדאוס מוצרט* יש לנו כאן" אמר המורה, "ובן כמה אתה?"
"אני בן שבע עשרה וחצי" ענה.
"מרשים" המורה ליטף את זקנו ורשם לעצמו את ההערה בתיקייה גדולה שתמיד הייתה ברשותו.
"אתה רוצה לנגן לנו משהו אדון פורד?" שאל המורה.
"לכבוד הוא לי" הוא חייך וקרץ לאחת הבנות שישבו בפינת המעגל, אם אינני טועה שמה היה פיבי.
הוא התיישב לפני פסנתר הכנף הגדול, וכמו תמונה מושלמת שאויירה בשנות השבעים הוא ישב שם, עם גבו הזקוף וניגן באופן מושלם אחת מיצירותיו של בטהובן, אצבעותיו ממש ריחפו על הקלידים ונראה שכל קליד וקליד מחכה שאצבעותיו של כריסטופר ינוחו גם עליו.
ופתאום קרה משהו מוזר, חדר הפסנתרים הפך לאולם גדול, הוא פתאום היה על במה גדולה, ואיפה שהיה אמור להיות הקהל היה ריק, כולם נעלמו. רק אני ישבתי שם על כיסא הפלסטיק, מביטה בו, מנגן על פסנתר כנף שחור, עטור בחליפת משי איטלקית. הוא קם אך המוזיקה עדיין המשיכה להתנגן, כאילו לפסנתר יש רצונות משלו. הוא נע לעברי באיטיות והציע את ידו. ניסיתי לדבר, למחות, אך לא יכולתי, עיניי נאבדו בעיניו, שתי שלוליות ירוקות עם גיצים צהובים שריחפו מסביב לאישונו השחור. קמתי והופתעתי לראות את עצמי עם שמלת משי כחולה ונפוחה, כמו אלה שלבשו הנערות בנשפים בשנות השבעים, עם מחוך צמוד שהקשה עליי לנשום. התחלנו לרקוד, אני והוא, פניו היו רציניות אך הרגשתי שכבר ראיתי אותן בעבר. הרבה פעמים בעבר. וכך היה עד סוף הסימפונייה וברגע שזו נגמרה הופתעתי לפקוח את עיני ולראות שכל הכיתה חזרה ומחאה כפיים, אפילו המורה שהיה קשה להלהיב אותו חייך ומחא כף בהתרגשות, האם כולם הרגישו מה שהיה כאן? הוא ישב שם וחייך, אבל עיניו היו נעוצות היישר בעיניי.