מטר תשעים – פרק 3
דניאל
——
הערב ירד. השמש ליטפה את הגבעות במערב והאוויר נעשה קר בבת אחת. הכיתה שוחררה ורצה לשק"ם, בלסתי שלושה פסק זמן רק כדי לגלות ששוקולד לא עוזר נגד עייפות וגעגועים. ניסיתי להתקשר לאורן אבל היא לא ענתה. נדמה שההפסקה נגמרה עוד לפני שהתחילה והכיתה נעמדה בשלשות מול המאהל וחיכתה לסמל. הוא לא מיהר, עמד בקצה השביל ופטפט עם מפקד אחר. רב"ט. כשהתפנה אלינו צעד לאיטו, זחוח ומרוצה מעצמו. מבטו הקשיח כשהתקרב אלינו והמפקד התורן הקפיץ אותנו בשאגה, "הקשב!"
כולם עמדו זקופים ומתוחים, כאילו מצפים לאסוף שבחים על מסירותם להצגה הזו, אבל הסמל לא זיכה אותנו במבט שני.
"לוח שמירות", הפטיר למפקד התורן, אבי מקרית גת. לפני שאבי הפך למפקד התורן דווקא חשבתי שהוא בחור נחמד.
הסמל עיין בלוח השמירות. הוא בוודאי ראה ששמי מופיע עליו מדי יום, אבל בצבא כמו בצבא אין לכך כל משמעות. אם יכולתי לחזור בזמן הייתי משנה את השם לפני הגיוס, למשהו ארוך וקשה לביטוי. לסמל נשברות השיניים מכל השמות הארוכים והמסובכים והוא תמיד בוחר בשם הכי קצר, דן לוי. כל לילה שמרתי, ותמיד במשמרת הגרועה ביותר, מחצות עד שלוש בבוקר. בקושי הספקת להירדם וכבר אתה צריך לקום. סיימת את השמירה, עד שהגעת חזרה למיטה ועצמת עיניים כבר נשמעות הצעקות להתעורר. סיוט.
ביקשתי מאבי שיגיד משהו לסמל, שיזרוק איזו מילה על כך שאני שומר כל לילה, כבר שלושה שבועות, אבל אבי התחמק, הבטיח בלשון רפה אבל לא קיים.
הסמל הרים את הראש. דן לוי, משמרת שנייה. מבטו ננעץ בי, חודר, מאתגר אותי להתלונן, נראה אותך, אומר מבטו, אתה אולי גבוה, בנוי כמו גוליית, אבל שפן כמו שאול.
למרות כל המאמצים לא הצלחתי לישון יותר משעה לפני שיד גסה נענעה אותי. נעלתי נעליים במהירות ויצאתי אל הקור. ערפל כיסה את ההר, עוטף את הבסיס בזרועות לחות וקרות.
עמדת השמירה שכנה על הגבעה שמעל לשער הבסיס, צופה אל הבתים המרוחקים של ההתנחלות. פנס חלוש נאבק בענן שעטף אותנו, ואורו נשבר לאלפי רסיסים שכשלו מלהגיע עד שקי החול התפוחים עליהם הנחתי את נשקי.
"הנשק הוא איבר מגופכם", לחש לנו הסמל באיום בכל מסדר, "הוא כמו היד שלכם, כמו הרגל, כמו הזין. אתם לא משאירים את הזין שלכם מאחור כשאתם הולכים לשירותים, נכון? גם את הנשק לא. תחזיקו אותו ביד כשאתם ישנים, חבקו אותו, תחשבו שהוא החברה שלכם, שהוא אימא שלכם, שהוא הדובי הקטן ששמר עליהם עד שבאתם לפה".
הדובי הקטן שלי היה קר כמו ליבו של הסמל. המתכת השחורה נדבקה לידיי וצרבה שלפוחיות כואבות שהתפוצצו מדי פעם ושרפו בלי הרף. שיני נקשו והמעיל הצבאי הכבד והרטוב לא הספיק במלחמה בקיפאון שעטף את הגבעה.
השקט חזר אל הבסיס, שנם בשלווה תחת השגחתי הנאמנה. נאבקתי בעיני המתחננות להיעצם וצעדתי בקור המקפיא. שפכתי קצת מים מהמימייה על הידיים ושטפתי את הפנים. המים היו קרים כל כך שכל נקבוביות עורי נסגרו במחאה. חשבתי שזה יעזור אבל הייתי עייף מדי וההשפעה המעוררת חלפה תוך שניות.
רעש משונה הרעיד את הענן, קליק קלאק. ניסיתי לאתר את מיקומו אבל לא ראיתי דבר בחשיכה. התבוננתי לעבר הפנס, ממילא לא ראיתי דבר בכל כיוון אחר. קליק, קלאק.
הרעש התחזק. מסתבר שלא דמיינתי אותו.
או שכן. לא בטחתי בחושי. צבטתי את עצמי, בתאוריה זה אמור להעיר אותך, למעשה גופי הצפוד מקור לא הרגיש בצביטה. אמרתי לעצמי שאני כנראה ישן, וזה לא טוב.
קליק קלאק. קליק קלאק , הצליל הלך והתחזק, ונוספה לו מין אוושה בלתי מוגדרת.
כמו ספינה המחליקה אל הנמל, בקעה מתוך הענן דמות שחורה ומעורפלת, כובע פחוס וחולצה לבנה המציצה תחת מעיל שחור.
האיש רכב על אופניים חורקות, ודיווש באיטיות לכיוון שער הבסיס. הרמתי את הנשק וכיוונתי בהיסוס לעבר השביל. ההוראות היו ברורות אבל לפני עמד איש בשר ודם, בוודאי אחד מהמתנחלים מהיישוב במעלה הגבעה. אבל מה הוא עושה פה ברבע לאחת בלילה? האם זהו מחבל מתחזה? האם עלי להמטיר עליו אש?
אצבעותיי קפאו על ההדק והדמות החליקה ונעלמה מתחתי. מתחתי את אוזני והקשבתי.
"עצור!" שמעתי את הש.ג צועק. הכרתי את קולו, זה היה לוי3. החולני.
"עצור או שאני יורה!" צעק לוי3 שוב, קולו עולה בצווחה שחשפה את מצוקתו.
צד אחד בי רצה שהוא יירה, למה לא? שיהיה פה קצת מעניין, אולי זה יעיר אותי, אבל במחשבה שניה אני הייתי אמור לחפות עליו, לעצור את האיום עוד לפני שהגיע לשער.
"אח שלי", נשמע קול סדוק וצרוד, "שהקב"א ישמור עליך. יש לך סיגריה אולי?"
לוי3 נרגע, שמעתי את זה בקולו שאמר "מצטער, אני לא מעשן".
"תחפש" אמר הצרוד, "אולי מישהו השאיר משהו?"
"אין כלום", אמר לוי3, וקולו נשמע חסר סבלנות. "אתה חייב לעזוב, לפני שהמפקד יבוא וירים אותי על טיל".
הצרוד לא התרשם. שמעתי אותם מתווכחים. בערפל הקולות נישאים על פני הענן, מתפשטים ונמוגים, המילים מתפרקות והופכות למשהו אחר, חסר צורה, בלתי מובן.
"לך כבר!" צעק לוי3 וקולו שבר את הדממה. הצרוד לא ענה.
"הכול בסדר שם?" צעקתי ממעלה הגבעה.
דמיינתי את שניהם מרימים את ראשם.
"אח שלי?" קרקר הצרוד, "סיגריה אולי?"
מה הוא בדיוק חשב לעצמו. גם אם היו לי סיגריות הדרך היחידה להגיע אלי הייתה דרך הבסיס.
"לא!" צעקתי בחזרה, "לא מעשן".
הייתה שתיקה ואז שוב, קליק קלאק, והדמות השחורה בקעה שוב מתחתית הגבעה והחלה מטפסת לעבר הישוב. הענן והחשיכה שבו ועטפו אותה, והשאירו אותנו להיאבק בקור ובשעון.
תגובות (0)