שלום ביננו- הקדמה

האור הלבן צורב לי בעניים, הדף הריק מסנוור. אני מסוכחת על פניי עם ידי ושואפת את אוויר הספריה, ריח של דפים ישנים וחדשים מתערבל באוויר, ועובר דרך הקנה נשימה שלי. השקט צורם באוזני, ואני רוצה לצעוק בכל כוחי. להבין מה העולם רוצה ממני. אני לוקחת את הדף ותוחבת אותו לתיק, גם ככה שום מילים מועילות לא נכתבות. אני זורקת את הילקוט על כתפי ויוצאת מהספריה. המסדרונות רקים, הקולות של אנשים לא נשמעים. אני חושבת על איזה רגש אני יוכל לכתוב, אבל הכל ריק, הכל שקט. ואני גוררת רגלים במסדרון. צרחה מפלחת את האוויר. אני מתנערת ממחשבותי ומביטה סביבי. שוב אותה צרחה. אבל עכשיו היא יותר קרובה. אני רצה אחרי מקור הקול, אני רצה בשביל לעזור.

**
התחלתי את זה בתור חיבור, אחר כך זרם לי לסיפור.. כדאי להמשיך? אשמח לחוות דעת