חדר 215- פרק 5

בזמן שהמעלית עלתה אל הקומה החמישית דממה השתררה בין השניים, הקור לא נבע רק מהטמפרטורות הנמוכות בחוץ אלא גם מהרגשות של שניהם, הם הרגישו קודרים ועצובים. אף אחד מהם אפילו לא היה מסוגל לדבר, רק עכשיו הם הבינו מה גודל הצרה. רק עכשיו המיד נקלט בראשם. היילי שפשפה מעט את ידיה על מנת לחמם את עצמה ומתיו נשאר קפוא בדיוק כמו מזג האויר.
דלתות המעלית הכסופות נפתחו לרווחה חושפות את שער המחלקה האנקולוגית, שער שהיילי חשבה שבחיים לא תעבור בו וכרגע היא הולכת לבלות בו את רוב השעות השבועיות שלה. לרגע דמיינה במוחה את החיים החדשים שלה ורק רצתה לקפוץ מהגג של בית החולים אבל היא ידעה שאסור לה להלחיץ את הארלי ולכן רק נשמה נשימה עמוקה בזמן שהם עברו בכניסה הולכים במסדרון על מנת להגיע לחדר 512.
הם הביטו בשאר הילדים שנמצאו במחלקה, חלקם היו קרחים חלקם עם עוד כמה שיערות, השאר ישנים, טוב זו הייתה שעת בוקר מוקדמת. חלק צופים בטלוויזיה אבל כולם לא זזים, כולם קפואים, כולם מחוברים לאותו חוט אינפוזיה שבוריד.
״אני לא יכולה״ היא נעצרה לפתע, מאט שנמצא כמה צעדים לפניה נעצר גם הוא וחזר למקום בו נעצרה.
״הייל את חייבת להיות חזקה עכשיו״ הוא החזיק בשתי ידיו את כתפיה והיא הרימה את מבטה אליה מביטה בעיוני החומות והגדולות שמעניקות לה כוח.
״אני פשוט מרגישה שאני לא מסוגלת״ קולה רעד.
״אני לא אהיה מסוגלת לראות אותו ככה״
״את תתרגלי״ הוא אמרה ואז השחיל את כף ידו בתוך ידה.
״אנחנו נתרגל״ הוא אמר וחיוך קטן מצא את מקומו בצד פיו.
היא הנהנה ואז שניהם החלו ללכת, מתיו פתח את דלת החדר המבוקש ושניהם נכנסו מגלים את הארלי שוכב במיטת בית החולים, פיגמה עם לוגו בית החולים כבר נמצאת עליו והוא נראה די מאושר.
״אמא חיכיתי לך״ הוא אמר והושיט את ידיו על מנת לחבק אותה. היילי מיד החלה לבכות.
״למה את בוכה?״ הוא שאל כשהיא התנתקה מהחיבוק איתו.
״הארלי אמא קצת עצובה בגלל זה היא בוכה״ מאט הסביר וליטף את פלומת השיער הבלונדיני שעוד מעט תיעלם.
״אבל למה היא עצובה?״ הוא שאל ושיחק באצבעותיו.
מאט הביט בהיילי ואז בהארלי.
״זה עניינים של מבוגרים אתה לא תבין אבל עכשיו היא מאושרת לראות אותך וזה יותר חזק מהעצב אז היא מחייכת״ הוא אמר והיילי התאמצה על מנת להראות חיוך קטן להארלי, אם מאט לא היה כאן היא בטח הייתה מתמוטטת. היא התיישבה על המיטה נוספת שנמצאה בחדר, כרגע הם קיבלו חדר לבד.
״הארלי אולי כדאי שתלך לידון, אתה בטח עייף״ מאט הציע והארלי הנהן מפהק פיהוק קטן ואז עוצם את עיניו נרדם בתוך כמה שניות בזמן שמאט מלטף את ראשו והיילי מתבוננת בו ובוכה. לאחר כמה דקות מאט התיישב לצידה.
״תזכרי שאת חייבת להיות חזקה״ הוא אמר והיא ניגבה את דמעותיה ואחכ הניחה את ראשה על כתפו.
״זה קשה״
״לא אמרתי שלא״ הוא הביט בה והיא בו.
״אני פשוט לא חושבת שאני אצליח לעמוד בזה״ היא נאנחה.
״אני אעזור לך״ הוא הצמיד את מצחו למצחה.
וכרגע זה היה נראה פשוט הדבר הנכון ביות בעולם, פשוט להיות קרובה אליו.
שתיקה שוב נמשכה ביניהם .
״אני חושב שכדאי שגם אנחנו נישן, מחר נצטרך להתמודד עם דברים יותר קשים״ הוא שבר את השתיקה והיא הסכימה.
״תשני על המיטה אני אסתדר על הכורסא״ הוא אמר וקם ממקומו.
״השתגעת? אני אשן על הכורסא ואתה על המיטה, אני יותר קטנה״ אמרה והוא צחקק. ״את בהחלט קטנה״ אמר והיא הכתה אותו בכתפו.
״אבל יתפס לך הגב״
״ולך לא?״ שאלה וקמה מהמיטה.
היא התיישבה בכורסא מתחילה להתמקם בה.
״לילה טוב״ מאט אמר, ״לילה טוב״ היא השיבה ושינתה שוב את תנוחתה, ושוב,ושוב,ושוב,ושוב.
״בואי כבר״ הוא צחק והיא החלה לצחוק קמה ממקומה ונשכבת ליד מאט במיטת בית החולים עוצמת את עיניה ומרוב שהייתה עייפה נרדמה באותו הרגע.

עיניו של מאטי נפתחו ברגע שקרן האור הראשונה השתקפה בחלון הזכוכית הגדול שהיה בחדר בית החולים, הם שחכו לסגור את הוילון לפני שנרדמו. אור תמיד הפריע לו לישון, הוא תמיד היה ישן בחושך מוחלט.
הוא הביט משמאלו מגלה את ראשה של היילי מושען על החזה שלו וידו הגדולה עוטפת את גופה, הוא מיד ניסה להזיז את ידו גורם לכך שהיא זזה מעט ואז פוקחת את עיניה הכחולות ומביטה בו. לקחו לה כמה שניות לעכל את מה שקורה אבל עד מהרה היא קפצה מהתנוחה שהייתה ממוקמת בה ונרתעה ממנו.
״מה, מה קורה?״ היא שאלה מתמתחת קצת מהשינה ואז מסדרת מעט את שיערה הפרוע.
״כדאי שתרגעי, לחץ עושה קמטים״ הוא צחקק למרות שהיילי לא הראתה שום נכונות לצחוק.
״אוקיי הבנתי״ הוא אמר כשהביט בהבעת פניה הזועפת ולבש על גופו את גקט העור השחור שהביא עימו בלילה הקודם.
״בוקר טוב״ הייתה האחות שקטעה את רצף מבטיה הזועפים של היילי ונכנסה אל החדר. היא הביטה בלוח הלבן שהיה תלוי על קצה מיטתו של הארלי שעדיין ישן שינה עמוקה.
״מה שהולך לקרות הוא שקיבלנו אישור, ואנחנו הולכים להתחיל בטיפולים הכימוטרפיים, הטיפול הראשון בעוד שבוע״ היא אמרה והיילי השפילה מבטה.
״הרופא אמור להגיע הוא יתן לכם תאריך מדויק״ היא אמרה ואז בדקה את עירוי הנוזלים שניתן להארלי בשנתו. היא ניתקה את המכשיר ואז יצאה מהחדר.
לאחר חצי שעה שבה היילי לא הסכימה אפילו להסתכל על מאטי נכנס הרופא וברגע שהוא נכנס היא זינקה ממקומה.
״בואו נראה״ גם הוא הביט באותו לוח לבן בו הביטה האחות לפני זמן מה.
״אני מבין״ הוא מלמל לעצמו.
״טיפול כימוטרפי נקבע לעוד תשעה ימים, עד אז נצטרך לתת לו כמה עירויים של דם וכדורים מסוימים, אני מניח שלא תוכלו לראות אותו הרבה בשבוע הקרוב״ הוא הודיע.
״מה זאת אומרת?״ היילי שאלה בתוקף.
״מפני שאנחנו צריכים להכין אותו הוא יהיה רוב היום בבדיקות ובזמן שהוא לא יהיה בבדיקות הוא יצטרך לנוח המון, תצטרכו להגיע בשעות הביקור הקבועות, אבל אל דאגה אחרי הטיפול הראשון זה ישתנה״ הוא אמר.
״אבל, אתם בעצמכם אמרתם שהוא לא יוכל לעבור את זה לבד״
״אני מבין גברת אבל זה הנוהל״ הוא הביט שוב בלוח של הארלי ורשם לעצמו עוד כמה דברים.
״מתי שעות הביקור?״ היא שאלה, נמאס לה להילחם.
״משמונה וחצי בבוקר עד תשע וחצי, ומשמונה עד תשע בערב״ ענה והמשיך בפעולותיו.
״תודה״ אמרה ורשמה את דבריו במכשיר האייפון.
״כרגע זוהי לא שעת ביקור ולכן אתם מתבקשים לצאת״ אמר לפני שסימן לאחות להחליף את עירוי הנוזלים.
היילי נאנחה ואז ניגשה להארלי, נושקת על מצחו בעדינות על מנת לא להעיר אותו ,לוחשת לו שהיא תחזור עוד מעט.

״את רוצה שאסיע אותך הביתה?״ מאט שאל בזמן ששניהם הלכו במסדרון לאחר שרופאים הצליחו להוציא אותם מחדרו של הארלי על מנת לבצע את הבדיקות שדרושות להם.
״זה בסדר, אני אתקשר לאיידן״ היא ענתה, ידיה בתוך כיסי הגקט.
״למה שתוציאי אותו מהבית אם אני כבר כאן?״
״אני לא מוציאה אותו מהבית, יש לו עבודה אתה יודע״ היא ענתה בטון עצבני והוא גלגל את עיניו, לא מתרגש מהתגובות המגעילות שלה.
״איך שאת רוצה״ אמר והתחיל להתקדם אל עבר חניון המכוניות משאיר אותה לבד במסדרון, זה מגיע לה.