'ערסית'- פרק שבע

דור הגיע בערך חצי שעה אחרי שדיברנו. אני הייתי בחדרי, קצת נרגעתי מהבכי הפתאומי. לא שמעתי אותי נכנס. אני ישבתי על המיטה ובהיתי בסדינים המקומטים והוא נכנס והתיישב מאחורי. נבהלתי לרגע אבל ברגע שראיתי את פניו התחלתי לבכות שוב. הוא חיבק אותי והשענתי את פניי על כתפו כשהדמעות זולגות על לחיי הדביקות.
״מה קרה אתמול?״ הוא שאל בשקט כשהוא מלטף את השיער שלי שהיה מבולגן מאחורי כתפיי.
״אתה לא זוכר שום דבר?״ לחשתי מבעד לדמעות.
הוא ניענע בראשו, ״שתיתי כלכך הרבה…״
״איך היה במסיבה?״ העברתי את ראשי אל החזה שלו וחשבתי על זה שבעצם זה מוזר מה שאנחנו עושים. הרי אנחנו נפגשים רק בשביל הסקס, לא?
״היה די טוב, נראה לי. את רוצה לספר לי מה קרה?״ הוא שאל, ממשיך ללטף את השיער שלי ואת מצחי.
לא ידעתי אם אני יכולה לדבר על זה בלי לפרוץ בבכי היסטרי אז פשוט אמרתי ״עוד מעט…״ והמשכתי לבכות בכי חרישי על חזהו כשהוא מרגיע אותי ומלטף לי את השיער.
אחרי בערך עשר דקות של שתיקה שבה הדמעות זלגו ללא קול על לחיי, התחלתי לדבר: ״אחרי שיצאתי מהמסיבה של חברה שלי, אני ותמרה הלכנו לתחנת האוטובוס. אחרי כמה רגעים יצאו מהבית מול הבית של הדר שני בחורים שיכורים והתקרבו לעברנו,״ ואז השתתקתי כי התמונה של שניהם מתקרבים אליי ואל תמרה קפצה לי לראש והעלתה בי צמרמורת שגרמה לי להצמד לגופו החם עוד יותר. נשמתי עמוק והמשכתי, ״ואז הוא נישק אותי. וזה היה מגעיל. והוא הכניס יד מתחת לחולצה שלי ו…״ עצרתי כדי להצמיד את הרגליים שלי אל החזה, כאילו כדי להגן על עצמי מידיים בלתי נראות שנשלחות לעברו. ״ואז עומר הרביץ להם והם ברחו.״ סיימתי ונשמתי עמוק, ואז הרמתי את מבטי מחזהו כדי להביט בפניו. הוא קימט את מצחו בכעס והסתכל מעליי.
״ואני שתיתי כמו מטומטם ולא יכולתי להיות שם. אם הייתי שם הייתי הורג אותם, אני נשבע לך. מי אלה היו את יודעת?״ הרגשתי את הידיים שלו נקמצות לאגרופים ואת הזעם העצור בקולו. הינהנתי והחזרתי את הראש שלי לחזה שלו, מרגישה את המתח שנבנה שם מכמה שהוא ניסה לעצור את עצמו מלהכנס להתקף זעם.
״מי אלה?״ הוא אמר בקול שקט ונוטף זעם. שתקתי. לא הייתי צריכה לספר לו את זה. עכשיו הוא ירביץ להם ויסתבך בגללי.
״רוני, מי אלה היו?!״ הוא כמעט צעק מרוב תסכול.
״רותם שטרית ואורי כהן.״ אמרתי בשקט. הוא שתק. שנינו שתקנו. ידעתי כמה הוא אימפולסיבי וכמה היה רוצה ללכת אליהם בזה הרגע ולתת להם מכות רצח. לא נתתי לו. החזקתי את ראשי על חזהו והרגשתי את הנשימות המהירות שלו.
״אני לא מאמין…״ הוא ניענע בראשו בתסכול. ״שני בני זונות.״ הוא המשיך למלמל. לא יודעת למה הרגשתי שאני חייבת להגן עליהם מהזעם שלו, ״הם היו שיכורים, דור.״ אמרתי כמעט בלחש.
״מה אכפת לי!״ הוא צעק והנחית את האגרוף שלו בעוצמה על המיטה. ״זה לא תירוץ לכלום. אם הם לא יודעים לשתות שלא ישתו!! בני זונות. למה את מגנה עליהם בכלל? מגיע להם מכות.״ הוא אמר בזעם ואז קם מהמיטה והתחיל להסתובב בחדר, המבט שלו עצבני והתנועות שלו עצורות.
התחלתי לבכות שוב. ראיתי אותו נעצר ומתיישב מולי. הוא העביר את ידו על פניי ומחה את הדמעות שלי. "אל תבכי. הכל עבר ונגמר. אף אחד בחיים לא יגע בך יותר. אני אדאג לזה. אל תדאגי יפה שלי." הוא אמר ואז חיבק אותי. זה היה חיבוק ארוך ומנחם ונעים שגרם לי להרגיש הכי בטוחה בעולם. הוא עצמו גורם לי להרגיש הכי בטוחה בעולם. החיוך שלו, והעיניים הירוקות המדהימות שלו, והשיער המעט ארוך שלו והדיבור שלו והכל. חבל שזה לא הדדי. חבל שמבחינתו אני שום דבר. למרות שהיום חשפתי בפניו צד שונה אצלי, הצד הרגיש והפגוע. והוא הגיב טוב מאוד. כמעט כמו שחבר צריך להגיב. אין לי מושג מה אני בשבילו בעצם.
"מה אנחנו, דור?" שאלתי אותו אחרי שהתנתקתי מהחיבוק המרגיע שלו. הוא ניענע בראשו והסיט את מבטו למעל ראשי, "אין לי מושג…" הוא הודה והעביר את ידו בשיערו.
"אני צריך להרגע…" הוא אמר והביט בי כאילו הוא מהרהר במשהו. לבסו, הוא העביר את אגודלו על הלחי שלי ואז קם מהמיטה והלך לכיוון הדלת. "אני עצבני מדי שאני לא מסוגל לחשוב. אני אדבר איתך אחר כך." הוא אמר ופתח את הדלת. קמתי לעברו והוא נעצר. "רק אל תעשה שום דבר מטופש." אמרתי כשהגעתי קרוב אליו והרמתי את מבטי מעט כך שאוכל להסתכל על פניו. הוא הינהן, ואז התכופף וריפרף עם שפתיו על שלי, ואז יצא מהחדר. אני נשארתי בחדר והסתכלתי עליו נעלם במדרגות ושמעתי את הדלת למטה נטרקת. השעה הייתה רק שבע, אבל בכל זאת הלכתי להתקלח. יצאתי ולבשתי פיג'מה ונכנסתי למיטה. כמובן שלא יכולתי להרדם בגלל שהיה כלכך מוקדם. בערך ברבע לשמונה שמעתי דפיקה על הדלת, ואז את קולו של עופרי: "רוני, את שם?"
החלטתי להעמיד פניי ישנה ולא לענות. אבל הוא לא ויתר ופתח את הדלת ונכנס פנימה.
"את לא ישנה, השעה רק שמונה." הוא אמר בביטול והתיישב על מיטתי. וויתרתי והתיישבתי. הפנים שלי היו עדיין נפוחות ואדומות מעט מכל הבכי הממושך הזה.
"רצית משהו?" שאלתי בעוקצנות כשהוא פשוט ישב שם ושתק.
"מה קרה לך היום?" הוא שאל.
"שום דבר." אמרתי ונשכבתי חזרה על המיטה, "אתה יכול לסגור את הדלת כשאתה יוצא?" הוספתי למקרה שלא הבין כמה הוא לא רצוי פה. הוא נאנח ובמקום לצאת הוא נשכב לצידי על המיטה.
"אתה לא מבין שאני לא רוצה שתהיה פה?" שאלתי בארסיות, אבל לא באמת היה לי כוח להתווכח איתו. כל היום הזה התיש אותי.
"לא אכפת לי." הוא אמר ושנינו שתקנו ובהינו בתקרה הלבנה והחלקה.
"אני ואדווה נפרדנו." הוא אמר. סובבתי את ראשי אליו בהפתעה.
"לפני חודש. לא באמת נסעתי איתה לאילת. היא שברה את הלב שלי. הלכה ושכבה עם חבר שלי. אז נסעתי לאילת כדי להרגע ושכבתי עם איזה עשרים בחורות. והשתכרתי כל לילה. הרגשתי כאילו אני מעניש אותה בזה שאני נמצא עם אחרות, אבל גם אם היא הייתה יודעת לא נראה לי היה לה אכפת." הוא עצר ונשם עמוק. עופרי מעולם לא נפתח אליי כלכך. אולי הוא ציפה שבזה שהוא יספר לי מה עובר עליו, אני אספר לו מה עובר עליי.
"גם עכשיו אני שיכור." הוא הוסיף ונשף אוויר בעצבנות. טוב, זה מסביר למה הוא נפתח כלכך.
"אמא גילתה שתייה בחדר שלי קודם והתפוצצה עליי. חבל שלא היית שם, היה מגניב." הוא אמר בלי שמץ של רגש. מדי פעם אני חושבת שעופרי באמת שונא את אמא.
"כמעט אנסו אותי אתמול," אמרתי בשקט. בלי שום בכי. כנראה נגמרו לי כל הדמעות כבר. הפעם היה תורו להביט בי בהפתעה.
"יצאתי ממסיבה ובחור שיכור התחיל לנשק אותי." אמרתי ואז התחלתי לצחוק. לא צחוק נחמד או מתגלגל, אלא צחוק פסיכי ובלתי נשלט. פתאום הכל נראה לי כלכך דבילי. אני, עופרי. איך בחורה גורמת לבחור לעשות דברים כלכך מטומטמים כמו לנשק אותה, או לנסוע לאילת כדי להתגבר עליה.
"מה את צוחקת, יא פסיכופטית." עופרי אמר בחיוך כשהפסקתי לצחוק.
"זה לא מצחיק," אמרתי, עדיין מחייכת מעט אחרי התקף הצחוק שלי.
"תן לי לשתות." אמרתי אחרי שנרגעתי סופית והפסקתי לחייך. עופרי ניענע בראשו.
"זה לא שווה את זה. ואת קטנה מדי. לכי לישון רוני." הוא אמר וקם מהמיטה שלי. רציתי למחות על עניין השתייה, אבל הוא נישק אותי במצח ואז כיבה את האור וסגר את הדלת.