אבוד בכאב – פרק 5 (אני מנסה לשבור שיא ולהגיע לפרק 10)

פרק 5- דלתות חדשות

¸. ¸ 　　 :.　 . • ○ ° 　 .　 　.　. 　　¸ .　　 ° 　¸. ● ¸ .　…somewhere　　　° ° 　¸. ● ¸ .　　　° :. 　 . • ° 　 .　 　:.　.　¸ . ● ¸ 　　　　　 ° . 　　° :.　 . • ○　　 　.　 ° 　. ● ¸ .　　　　° .　 • ○ ° 　 .　　　　　　° :.　 . • ○　 　　.　 ° 　¸….Way up high… ● ¸ 　　　　° ° 　. ¸.　　　　 ° . .　 　　¸ .　　 ° 　¸. ● ¸ .　… in the Universe…　　　° 　 ° . 　 . • ° 　 .　 *　:.　.　¸ . ● ¸ 　　　　　 ° . 　　 ° . .　　　° :.　 . • ○ 　° :.　 . • ○　° :.　 . •

ליאו ומיאו חזרו לדבר ביום למחרת, אך כשליאו שאלה איכן הייתה מיאו, היא רק החווירה ושתקה שתיקה רבת משמעות, ליאו לא תחקרה אותה יותר אך הוסיפה את העובדה למחברת הלבנה, יחד עם כל הדברים החשודים שהתרחשו לאחרונה. זאת הייתה אותה המחברת אשר מצאה בשידה, וליאו כתבה בה כבר מהיום בו מצאה אותה.
החיים במקום לא התאימו לליאו, הם נראו יותר מידי חד גוניים ויותר מידי מוזרים.
מצד אחד החיים שלה מסתדרים, הפצעים מחלימים והיא צוברת משקל וגם למרות החרם יש לה חברה – למרות שגם היא מוזרה ולפעמים נעלמת לא ברור לאן- מצד שני קורה משהו קסום והזמן נעצר לפעמים ורק ליאו ואדריאנה יכולות לשלוט בו. כמו אותה הפעם אשר זעזעה את ליאו, אדריאנה ידעה מתי ואיך להסיט את הזמן כך שהוא יועיל לה בדיוק רב.
"טוב, נמאס לי מההבעה הזו על פניך." הכריזה מיאו יום שבת אחד, כאשר הן לא למדו והחיים נראו משעממים וקודרים מהרגיל . כל השאר הלכו לבריכה, שנבנתה במיוחד בשביל אותם ימי השבת הנפלאים. כמו תמיד השאר הלכו בלי ליאו ואת מיאו כבר הפסיקו להזמין.
"את באה איתי." מיאו קבעה ומשכה את ליאו מהמיטה המבולגנת. לליאו הייתה נטייה לקום ואז לשכב על המיטה עד שהרגישה שהיא תהפוך לפגר אם לא תקום. מיאו לא יכלה להבין את זה, אך היא הייתה צוחקת ואומרת שליאו חתולה, ושהשם מיאו יותר מתאים לה.
"לאן את מושכת אותי?" אמרה ליאו ואספה את שערה הכחול לגומייה. שתיהן צעדו במסדרונות, כאשר מיאו מושכת בידה של ליאו.
"את הבן אדם הכי יקר לי כרגע," אמרה לפתע מיאו ועצרה במקומה. "וגם היחיד." עיניה ננעצו בעיניה של ליאו, שאחרי אותו משפט היה אפשר לראות בהן רק חמלה ורכות. באותו הרגע שתיהן הבינו כי הן לבדן בעולם הזה, שום הורים ושום אנשים אחרים לא היו להן. זאת הייתה הבנה שפתחה דלתות חדשות בשביל שתיהן, אך גם סגרה דלתות אחרות.
"למה דווקא עכשיו את אומרת את זה?" שאלה ליאו שהרגישה שהכוחות שבים אליה.
"פשוט אני יודעת שלא יהיה לי נצח לשמור את האמת אצלי, ועדיף להגיד את זה עכשיו ולא אחרי שיקרה משהו שיפריד בינינו." מיאו הסבירה והחלה למשוך את ליאו קדימה, אך במקום זאת ליאו הורידה את ידה של מיאו מהזרוע שלה ובמקום זאת הושיטה לה יד.
"עדיף שנרוץ ביחד ולא כשאחת נגררת מאחור."
בסופו של דבר התברר כי מיאו הביאה את ליאו למטבח, שהיה ריק באותה שעה. מיאו ארזה מעט אוכל שהטבחית בקפטריה הקטנה של "המקום" הסכימה לתת, לקחה את השמיכה הדקה שלה ואז ארזה את ציוד הציור של ליאו, מצלמה ועוד כמה חפצים. ליאו לא התנגדה, לפתע הכל לא נראה כך כך גרוע. למרות שהתחושה הריקה והמאוסה עדיין הייתה קיימת בתוכה אך כעט היא הפריעה פחות.
שתיהן הלכו בשביל הריצה, נהנות מאורה הרך של השמש ומהעננים בכל הצורות ששטו בשמים. ליאו כבר ידעה באיזה שביל תבחר מיאו כשיגיעו לפיצול הדרך. הן היו ללא ספק נשמות תאומות, כך טענה מיאו וליאו הסכימה כי גם היא חשבה כך. באותו היום ליאו הייתה מאושרת כפי שלא הייתה זמן רב, זמן רב מאוד. שתיהן הרגישו כמו בנות רגילות באותו היום, הן שחכו מכך ששתיהן עברו סבל לפני שהגיעו למקום הזה, הן שחכו שגם במקום הזה יש סבל ופשוט נהנו. מיאו הדליקה מוזיקה בעזרת מכשיר שהזכיר שעון חול מיניאטורי , רק שבמקום גרגירי חול היו קוביות כחולות זעירות שהפיצו אור חלש, ושתיהן ניסו להמציא ריקוד מצחיק, מה שהיה קל לליאו אשר כלל לא ידעה לרקוד. אחרי שהיא צחקה יחד עם מיאו על הריקוד, מיאו החליפה את השיר לשיר אחר, אבוד שנמצא. ואז היא הפסיקה לחייך,התנועות שלה נעשו ארוכות ועדינות, והיא רקדה כמו בובת חרסינה שמנסה לא להישבר. ליאו בחנה בעיניה את התזוזה של מיאו, היא העריצה אותה, את סגנון החיים שלה. ואז הזמן שוב נעצר. ליאו הרגישה רעידה קטנה בתוכה והושיטה יד לעבר ליבה. העלים שעפו עם הרוח קפאו באוויר, והציפורים באמצע תעופה קפאו גם הן. רק מיאו זזה, אך בהילוך איטי, היא המשיכה לרקוד אך תנועותיה נמשכו זמן רב. ליאו התקרבה והביטה בעיניה של מיאו. העישונים בעיניה היו רחבים, וריסיה היו ארוכות ושחורות. ליאו הרגישה שהמצב הקפוא הזה ישאר לזמן רב לכן הוציאה את בלוק הציור ואת הצבעים, והחלה לצייר את מיאו שכמעט קפאה לגמרי אם הזמן, שהמשיך רק בשביל ליאו. לאחר אותו היום המחברת של ליאו הייתה עמוסה בפריטים. והבלוק ציור שלה גם. המצב המוזר הזה, שנגמר זמן קצר לאחר שמיאו קפאה לחלוטין, ליאו חשבה שכנראה ככל שהזמן נשאר במצב הזה יותר, כך קשה לא לקפוא יחד עם כל שאר הפרטים שקפאו.
לאחר כמה דקות הזמן הפשיר, הוא החל לנוע עד שהגיע למצבו הרגיל וכשליאו הרימה את מבטה מיאו עמדה מלה והביטה בה במבט מאשים.
"לרגע היה נדמה לי שראיתי אותך מולי, אבל זה היה רק לשנייה, מוזר נכון?" שאלה מיאו, ללא ספק היא ידעה כמה דברים שליאו הייתה זקוקה תשובה עליהם.
"כן, לא טעית. באמת הייתי שם אך להרבה יותר זמן ממה שחשבת." בגבה של מיאו עברה צמרמורת. "ליאו, אני מרגישה שהכל הולך להשתנות וכשהשינוי הזה יקרה אל תשחקי במשחק עם האנשים שהמציאו אותו, לא משנה כמה את טובה בו." באותם מילים מיאו סיימה להיות רצינית והפיקניק שלהן עבר ללא דבר על – טבעינוסף. אך שתי הבנות המשיכו לחשוב מה השנייה יודעת בזמן שעל העץ שמתחתיו הן עשו את הפיקניק ישבה לה דמות שצפתה בהן וזכרה כל פרט מהמתרחש.