קללת אדמה – פרק 27
לוקאס לא רצה להוביל ואני התנדבתי כשתומאס עקף אותי בחיוך.
"לא נראה לי מנומס לתת לך ללכת ראשונה" הוא אמר, "מה אם יש שם משהו?"
מאחוריי, שמעתי את לוקאס נוהם משהו בכעס. ידעתי שההתגרות של תומאס הייתה מיותרת אז בתגובה נתתי לו מכה בעורף כשצעדנו במסדרון החשוך.
"לְמָה זה היה טוב?" תומאס שאל ושפשף את עורפו.
"זה לא" הודתי, "אבל תפסיק להציק ללוקאס. גם ככה קשה לו"
הוא נעצר לרגע ונתן בי מבט שלא הצלחתי לזהות. ואז הוא משיך ללכת בלי לומר כלום. הלכנו כמעט שעה, האמת שאי אפשר היה להרגיש כמה זמן עובר.
לוקאס תפס בידי מאחוריי ואני הבטתי לרגע לאחור כשצעדנו. הוא חייך ובאפלה בקושי יכולתי לראות את פניו.
"למה אין לנו שום דבר שמאיר?" שאלתי בשקט.
"כי אין לנו שום דבר שמאיר?" תומאס השיב, מחייך.
גלגלתי עיניים. "יופי, חכמולוג. בואו נחשוב איך אנחנו רואים משהו לפני ש- "
ואז תומאס נפל על הרצפה בתנוחה ממש מביכה עם הפנים על הקרקע. לוקאס עקף אותי והתכופף אל תומאס.
"אתה יודע מה? אתה צודק. תודה שלא נתת לאמה ללכת ראשונה" הוא חייך חיוך ציני, "אחרת היא הייתה זאת שנופלת"
"בחייכם" התלוננתי, "אתם כמו ילדים קטנים"
תומאס קם בעזרת לוקאס ואז כשהבטתי בהם ראיתי עד כמה הם דומים מבחינת המראה. אבל ידעתי שלכל אחד מהם יש אישיות שונה בתכלית משל אחר.
"אז למה נפלת?" שאלתי.
"לא נפלתי.." תומאס אמר ולמרות האפלוליות ראיתי שגוון פניו הופך אדום, "רק.. החלקתי. היה כאן מים או משהו"
"מים?" שאלתי וכיווצתי את מצחי. התכופפתי למקום שבו תומאס נפל. המקום לא היה רטוב. במקום זה, כשהעברתי את ידי הרגשתי משהו מתכתי ועגול. ידית.
"עוד דלת?" שאלתי בקול כדי שלוקאס ותומאס ישמעו.
"אבל המסדרון ממשיך ישר" לוקאס אמר.
"אולי זאת הדרך של המקום הזה להטעות אותנו" תומאס אמר.
"או שבפנים מחכה ההפתעה של דיאוקליטס" לוקאס השיב.
"ואם נמשיך ללכת ושם תחכה ההפתעה?"
"מספיק!" קראתי בכעס, "אתם מתנהגים כמו תינוקות! תפסיקו את זה. אתם חושבים שתוכלו להפסיק להתנהג ככה או שאני אשאיר את שניכם למלחמות המטופשות שלכם לבד?"
נתתי בשניהם מבט כועס והוצאתי את החרב שלי מהנדן. לוקאס עשה כמוני.
"אם יש שם משהו נכסח אותו ואז נמשיך הלאה" אמרתי והבטתי בלוקאס, "בסדר?"
לוקאס הנהן לאות הסכמה.
"כן, בטח" תומאס ענה, "תודה שאתם שואלים לדעתי."
העפתי בו מבט. "לא ביקשתי את דעתך הפעם"
הוא הביט בי ואז גלגל עיניים ושלף את החרב שלו גם כן. "בסדר, סליחה. פחות ילד קטן. אני אשתדל"
הנהנתי. הבטתי בלוקאס.
הוא הרים את ידיו כמתנצל, "אני אשתדל. אבל אני לא מבטיח כלום" הוא שלח מבט מתגרה באחיו ואני גלגלתי עיניים ופתחתי את הדלת.
הדבר היחיד שתקף אותנו היה אור בהיר מאוד שהכאיב לעיניים שלנו אחרי שעה של הליכה חשוכה.
מצמצתי והבחנתי בסולם שהוביל מטה. אחזתי בשלב העליון וירדתי אל החדר המואר. לוקאס ותומאס ירדו בעקבותיי.
תגובות (0)