בגלגול אחר – פרק 1

אף פעם לא האמנתי באהבה אמתית,לא חיכיתי ל"אביר על הסוס הלבן",אני בספק שיצא לי לחשוב על המושג הזה "אהבה ראשונה" בתור משהו רציני.בקיצור,כל דבר שהיה קשור לרגש הלא ברור הזה-פסלתי. אני לא אחת שמפגינה אהבה,לא אומרת את מה שאני חושבת ומרגישה…מעדיפה לשמור את זה בפנים כדי לא לפגוע וגם לא להפגע.אני חייתי את החיים שלי בדרך שאני האמנתי,מה שגרם לי לסיפוק עצמי.אבל שום דבר לא הזהיר אותי למה שהולך לקרות כאשר הרגש הזה ישתלט לי בכל וריד בגוף.אני כבר הבנתי דבר אחד – לא אוכל ללכת ראש בקיר מכיוון שאני פשוט לא רואה בעיניים…אני עיוורת מאהבה.
אני כריסטין האנטר – נעים מאוד.אתם יכולים לקרוא לי כריס…וזה הסיפור שלי.
בוקר נפלא זה בוקר כאשר אתה קם מתי שבא לך,מאושר מהחיים..אבל לא במקרה שלי.
"גברת כריסטין האנטר היקרה," צרחה שהעירה אותי משינה עמוקה התפשטה בכל רחבי החדר, "אוי לא,הנה זה מתחיל" מלמלתי לעצמי.
"האם תואילי בטובך להרים את תחתך מהמיטה ותתחילי להתארגן לבית הספר?"אמא צעקה בטון עצבני בציפייה שאקפוץ מהמיטה בדילוגים. "אני קמה אמא..מה הצעקות על הבוקר…" קול אנחה יצא מגרוני.חיבקתי את הכרית כל כך חזק,חיבוק של אהבה הדדית ולא מאכזבת…תאמינו או לא,הקול של האשה הזאת אני מסוגלת לזהות מקילומטרים..שום שעון מעורר בחיים לא יעיר אותי כמו הקול הצווחני והחודר שלה.
"השעה כבר שמונה בבוקר! שמונה ! האנטר אני מזהירה אותך שאם עוד שתי דקות אני אבוא לפה ו…" היא לא הספיקה לסיים את המשפט
"בלי לחץ אישה,הכל תחת שליטה" חייכתי חיוך שובבי עד שכרית נחתה על הפנים שלי כמו פצצת אטום.
"איה!!!!" לא מספיק שהראש שלי כאב מהקול שלה אז היא גם "שיפרה" את המצב עוד יותר.
"פחות דיבורים יותר מעשים," צחקקה "אני אלך להכין לך ארוחת בוקר..עכשיו קומי" וסגרה אחרייה את הדלת.
קמתי מהמיטה והלכתי לחדר אמבטיה,מבט קצר למראה "אוי אלוהים" מלמלתי לעצמי תוך כדי שטיפת פנים.התפשטתי ונכנסתי למקלחת,בחיי שזו הייתה מקלחת בין הטובות.התארגנתי תוך 5 דקות והלכתי לסלון,על השולחן היתה מונחת חביתת ירקות (כמו שאני אוהבת) עם מלפפונים וקפה..שילוב די מוזר אבל אלוהי.
התיישבתי והתחלתי לזלול את החביתה כאילו צמתי שבוע. "מזכירה לך שהמורה הפרטי שלך שמתמטיקה בא היום בחמש וחצי,תצטרכי לעבור איתו על החומר הנלמד עם גב.הולברג-" אמרה תוך כדי שאני התענגתי מכל ביס של החביתה..קצת עצבן אותי שהיא מתחילה את הבוקר בנושא הלימודים. "בבקשה אל תכניסי לי מתמטיקה עכשיו לראש אמא.." אמרתי לה והתחלתי לקחת לגימות קטנות מהקפה החם.
"אל תשכחי ששנה הבאה את מסיימת תיכון,מה שאומר שאת צריכה להשקיע בלימודים כבר עכשיו.אני דואגת לך,אני לא אתן לבת שלי להיות פדלאה כמו החברה הזאת שלך אמ…" קטעתי אותה
"אמא,אמבר חברה הכי טובה שלי והיא לא פדלאה…את לא יודעת עלייה כלום ואת ישר פוסלת.." הרגשתי איך כל מילה שהיא אומרת תכנס עמוק עמוק ותגרום לפיצוץ מבפנים.אני לא רוצה שזה יקרה,במיוחד לא היום.
"היא לא נראית לי ילדה טובה כמו שאת תמיד אומרת…כל הפירסינגים למינהם,העישון,הלבוש…איפה ההורים שלה בכל הסיפור הזה?" שמעתי לפי צורת הדיבור שלה איך היא לא סובלת את אמבר. 'היא רק מחפשת תירוצים' חשבתי לעצמי.
"טוב אני לא רוצה לפתוח את השיחה הזו שוב.עכשיו ברשותך,אני הולכת לבית ספר..תודה על הארוחה ויום טוב.." אמרתי בטון מזלזל וקמתי בעצבים מהשולחן,לקחתי את התיק ויצאתי מהבית.
הלכתי לכיוון בית הספר עם הרבה מחשבות בראש.לא ידעתי אם לקחת ברצינות את מה שאמא אמרה לי,בכל זאת…אני לא סתם חברות,עברנו הרבה ביחד…היא הייתה שם תמיד בשבילי.העישון?אני נגד הדבר הזה,אבל הניקוטין עושה את שלו,וגורם לבן אדם להתמכר…הלבוש שלה?זכותו של אדם להתבטא איך שהוא רוצה,אמבר בחרה להתבטא ככה.
ניסיתי להתחמק מהמחשבות הרעות ורק לתת ליום הזה לא להיות גרוע כמו שהוא התחיל.הרגשתי רטט בכיס.
הסתכלתי על המסך, 'הודעה חדשה מאת "אהובתי" ' זו הייתה אמבר.
'המכשפה בכיתה,איפה את?'
– 'אני כבר בדרך,אני מאחרת'
'למה את מאחרת?קמת מאוחר?'
– 'כן'
'דיברתי איתך כבר,תפסיקי ללכת לישון מאוחר.זה לא בריא!'
התעצבנתי,הנה עוד אחת מנסה ללמד אותי מה נכון לעשות ומה לא.החלטתי לא לענות.הגברתי את הקצב תוך כדי שהייתי שקועה בטלפון הרגשתי איך אני מאבדת שיווי משקל,מתוך רפלקס תפסתי מישהו במעילו כך שנוצר מצב ששנינו כמעט נפלנו אבל הוא עמד על הקרקע כמו שצריך לעומתי.הוא הסתובב לכיווני עם פרצוף עצבני,שהפך מהר מאוד לשמח.הוא היה יותר גבוה ממני,מסוקס,שרירים שעוד שניה קרעו את החולצה שלו לאלפי חלקיקים קטנים.עיניים חומות,או אפילו שחורות.הוא חייך חיוך כובש ולא החזקתי מעמד ואפילו אני חושבת שהסמקתי פה ושם.הוא בחן אותי מכף רגל ועד ראש,רציתי להבין מה כוונתו עם כל המבטים האלה אבל לא הייתי מסוגלת להוציא מילה מהפה.
"אז מה קטנצ'יק,עד כדי כך המצב גרוע?" הוא חייך אלי.היה לו קול מחוספס,גברי ממש.
"מה,מה?מה זאת אומרת?" גמגמתי קלות.
"מה קרה את ממהרת?מאחרת לגנון?" הוא צחקק. בחרתי לשתוק ולהמשיך הלאה "בגילך לא היה לי טלפון,מוקדם מדיי" והצביע על הטלפון שלי.הכנסתי אותו לכיס "לך לעזאזל" אמרתי תוך כדי שהראתי לו אצבע שלישית.הרגשתי באמת כמו ילדה בגנון כי מה שהוא אמר ממש עצבן אותי.החזקתי את עצמי לא להעיף לו בוקס לפרצוף.נתתי לו דחיפה קטנה והמשכתי בשלי. "אגב אני בן,ואת?" הוא נעמד מולי שוב ולא נתן ללכת.
"לא מתייחסת לפרחחים כמוך,להתראות"חייכיתי חיוך שטני וניסיתי להתחמק אך הוא תפס את ידי וקירב אותי אליו,הביט עמוק לתוך העיניים שלי ונגע לי באיזור האגן. "תעיף את הידיים שלך ותתרחק לפני שאני קוראת למשטרה" הבטתי בו במבט עצבני,הוא היה מופתע מהמהלך אבל אני,הרגשתי מרוצה מעצמי שהצלחתי להרחיק את המופרע הזה ממני.שלחתי לו נשיקה מעופפת והתחלתי להגביר את הקצב לכיוון בית הספר.
"אולי לפחות תגידי לי מה המספר שלך?" בן צעק לכיווני
"לא חושבת" עניתי לו תוך כדי צחקוק
"טוב,כנראה שהטלפון החמדמד שלך יצטרך להשאר אצלי…יכול לבאס"
"שיט"

המשך יבוא :)