צעד אחד רחוק מדי- פרק 15

הנסיעה לבית החולים הרגישה כמו נצח.
אמא יצאה מהעבודה ואמרה שתפגוש אותי שם ואבא לא יכל לצאת מהעבודה אז הזמנתי מונית שלמזלי הגיעה תוך 5 דקות והפצרתי בנהג לנהוג במהירות הגבוהה ביותר שהוא יכול.
"מהירות גבוהה של לעקוף מימין או מהירות גבוהה של לעבור ברמזורים אדומים?" הוא שאל וחייך חיוך נחמד ומבין.
"שניהם" השבתי מבלי להסס.
"המצב קשה אני מבין, אל תדאגי חמודה, הכל עובר בסוף" הוא אמר והמשיך לקשקש על המצב הפוליטי במדינה.
כעבור 20 דקות הגעתי לבית החולים ושאלתי כל אדם שני שלבש חלוק היכן נמצאת המחלקה של הטיפול הנמרץ.
"את לא יכולה להיכנס לשם" אחות אחת אמרה לי- "רק הרופאים נכנסים".
"מה את אומרת" מלמלתי ועברתי בין 2 דלתות הזכוכית שעליהן היה כתוב בשלט אדום גדול- 'טיפול נמרץ'.
חיפשתי בעיניי את פרצופו של דין, פרצופו המכור והאהוב.
בדרך חלפתי על פני מיטות שבהן שכבו אנשים שנראו במצב נורא.
חלקם עם כוויות שכיסו חצי מגופם, אחרים עם תפרים ותחבושות וגבסים ומלא צינורות ומכשירים מצפצפים שכמעט הוציאו אותי מדעתי.
במיטה השמאלית ביותר בשורה האחרונה זיהיתי את דין.
הוא שכב כאשר צינור אחד נכנס לגרונו, צינור אחר נכנס לזרועו וצינור נוסף שאני לא בטוחה לאיפה הוא נכנס אבל מצידו השני הייתה שקית שאליה טפטפו טיפות שנראו כמו מים.
ניגשתי אליו במהירות והתיישבתי לידו.
הנחתי את ידי על ידו, כל כך נזקקתי למגע גופו..
ידו הייתה חמימה ונתנה תחושה מטעה כאילו הכל בסדר, כאילו לא קרה כלום,
אך במעבר חד לעבר פרצופו ההבנה שהוא שוכב כאן, ממש לידי אך לא באמת נמצא כאן.. הייתה קשה מנשוא.
"סליחה חמודה, את לא יכולה להיות כאן" קול נשי נעים ערער אותי ממחשבותיי על הסיטואציה הקשה שניצבת מולי.
הבטתי ברופאה שעל תג שמה כתוב- 'ד"ר שנהב' והדמעות שמקודם מלאו את עיניי עתה זלגו במלוא המרץ על לחיי.
"אבל.. אבל" ייללתי בטון כמעט משכנע, וחזרתי להביט בדין.
"מה שמך?"
"הילי"
"את אחותו?"
"אה.." התחלתי לגמגם.
"לא.. אני.. הוא.. זה מסובך"
"אני מבינה.." ד"ר שנהב הביטה בי בחשד.
"הילי, אני מבינה שקשה לך לראות אותו במצב הזה, אך זה לא כזה מפחיד כמו שזה נראה. בואי נצא החוצה ואסביר לך בדיוק מה כל צינור עושה, בסדר? אבל את לא יכולה להישאר כאן, יש סיבה שלא נותנים למבקרים להיכנס למחלקה הזו… אחת מהן היא, שרוב המשפחות שבאות לבקר את יקיריהם לא יכולות להתמודד עם התמונות הקשות שרואים כאן" היא אמרה וסימנה לי לבוא איתה.
"אני יכולה להתמודד עם זה, בבקשה, רק תני לי להיות איתו. מה אם הוא יתעורר ויחשוב שלא באתי לבקר אותו? והוא יראה שהוא לבד?"
"מתוקה, הוא לא יתעורר כל כך מהר"
"מה? מזאת אומרת?" שאלתי והבטתי בד"ר שנהב בפחד.
היא לקחה את הגיליון שלו, עיינה בו למשך כמה שניות והחזירה את מבטה אלי-
"דין עבר תאונה די קשה. הוא איבד שליטה על רכבו כתוצאה מהכביש הרטוב והתנגש בעמוד חשמל במהירות של 90 קמ"ש, הניתוח שלו ארך כ 4 שעות שבמהלכן ליבו הפסיק לפעום פעמיים. הצינור שנכנס אל גרונו עוזר לו לנשום, וכל עוד הוא לא מתנגד לצינור משמע שהוא לא מתעורר וחוזר להכרה, ובמצב כזה אין כל כך מה לעשות עבורו חוץ מלתת לו משככי כאבים.."
הרגשתי כל כך חסרת אונים.
הבטתי סביבי בקירות החיוורים ותפסתי את ראשי בידיי.
יכול להיות שדין לא יתעורר?
הדבר האחרון שאמרתי לו הוא שאני לא רוצה לראות אותו יותר, לעולם…
הדמעות לא הפסיקו לרדת, כל דמעה שרפה יותר מהשנייה,
שרפה את נשמתי, את נפשי, כיווצה את ליבי וכמעט גרמה לו להפסיק לפעום.
"סליחה, איפה זה חדר 212?" אישה רזה וגבוה שאלה את ד"ר שנהב.
"פה בהמשך המסדרון, מצד שמאל. את שירלי אטיאס?"
"דין, הבן שלי, הוא יהיה בסדר?" היא שאלה ודמעות מילאו את עיניה. "באתי ברגע ששמעתי, בעלי בדרך" המשיכה.
"אנחנו מקווים להחלמה מלאה, אך הכל תלוי במתי ואיך הוא יהיה כשיתעורר"
"אם.." מלמלתי והשפלתי מבטי.
אם הוא יתעורר..

"אמא" קראתי בקול שברירי ורצתי לחבק אותה כשהלכה לכיווני במסדרון בית החולים.
"מתוקה שלי, הכל יהיה בסדר, את תראי" היא ניחמה וליטפה את שערי.
"את לא יודעת את זה, את לא יודעת מה יהיה"
היא המשיכה לחבק אותי.
"הוא לא מתעורר כבר במשך 5 שעות אמא, מה יקרה אם הוא לא יתעורר לעולם?"
"הילי את פה כבר מעל ל 7 שעות, אולי תלכי הביתה לנוח קצת? אני רואה שההורים שלו פה ואני מניחה שעוד חברים וקרובי משפחה בדרך. במילא את.."
"במילא מה?" קטעתי אותה- "נכון, המשפחה שלו שם איתו אבל זה לא אומר שאני יכולה ללכת.. אני לא רוצה ללכת"
"טוב מותק, איך שאת רוצה"
אחרי שתיקה צורמת של 20 דקות, אמא נשברה- "את מוכנה להסביר לי עכשיו למה לעזאזל ישנת אצל דין?"
"אמא"
"שום אמא" היא הרימה את קולה- "אמרתי לך במפורש וגם לו, אני לא מעוניינת שתעשו אימונים אצלו בבית, אז את עוברת על מה שביקשתי ועוד ישנה אצלו?!"
"תגידי לי את נורמלית?" אמרתי במן צווחה שקטה- "את באמת חושבת שזה הזמן המתאים לדבר על זה? כשאת יושבת מול החדר שלו והוא בתרדמת? יופי אמא, רמה חדשה"
"הילי תרגעי, אני אמא שלך ואת לא תדברי אלי ככה"
"אז את אל תדברי על דין כשהוא לא יכול להגיב"
"אני לא דיברתי על דין עכשיו, דיברתי על המעשים שלך."
גלגלתי עיניים וקמתי ממקומי בעצבנות.
"בואי נתחיל מזה שאני לא קונה לרגע את הסיפור על זה שלא הרגשת טוב" היא התחילה.
"שתית"
"לא"
"הילי"
"קצת"
"כמה קצת?"
"נו אמא בחייאת די"
"אבל למרות זאת, לא הבנתי למה לא חזרת הביתה או הלכת למיכל"
"כי לא רציתי להעיר אתכם בארבע לפנות בוקר ולא רציתי להסתכן בכך שתתפסו אותי שיכורה"
"איך עדיין היית שיכורה בארבע לפנות בוקר? אתם לא שותים לפני המסיבה? כמה שתית הילי?"
שיט.
"נו לא הייתי שיכורה לא הרגשתי טוב כזה"
"נגיד ש.."
"לא הלכתי למיכל כי היא חשבה שאני הולכת הביתה ולא הלכתי הביתה בסוף כי לא רציתי להעיר אתכם. אז נסענו אליו ואני ישנתי בחדר שלו והוא ישן על הספה בסלון אמא. את יכולה להירגע? את עושה פיל מעכבר"
"אני אמרתי במפורש-"
"לא אכפת לי מה אמרת במפורש!" צעקתי עליה.
המסדרון החיוור של בית החולים היה כמעט ריק בשעות הקטנות של הלילה, מלבד כמה מבקרים ורופאים אף נפש חיה לא הייתה שם.
הקומץ הקטן של האנשים שכן היה שם, בהה בי.
הנמכתי את הטון- "למה כל כך כואב לך שאני אהיה מאושרת הא? בלי קשר לעובדה שאין ביננו כלום, באמת שאין, גם אם היה, למה את כל כך רעה שאת אוסרת עלינו לעבוד אצלו? הוא בן 24, אני עוד מעט בת 18, אלה הפרשים לגיטימיים לגמרי. בינך ובין אבא יש 6 שנים הפרש!"
"הילי.."
"לא אמא! זה מחרפן אותי. את לא תאסרי עלי ללכת אליו. גם אם היה קורה ביננו משהו.
את מגזימה עם החוקים שלך ועם ההגבלות שלך!"
זה באמת חירפן אותי.
למה מפריע לה שאני מאושרת? שסוף סוף יש לי חיוך על הפנים?
אחרי כל השנים האלה שהייתי מסתגרת בחדר ובקושי יוצאת, דווקא בתקופות הכי טובות שלי היא מנסה להגביל אותי? למנוע ממני לחוות דברים?
צעקתה של אמא של דין מתוך כותלי החדר מנעה מאמא להגיב- "ד"ר! אני חושבת שהוא.. הוא נראה כאילו.. הוא מתעורר!"
ד"ר שנהב הלכה במהירות לחדרו ואני נצמדתי לחלון החדר והצצתי פנימה.
אני לא חושבת שאמא של דין ידעה מי אני או שמה לב שאני מחכה לבן שלה, אבל זה לא כזה הפריע לי.
"דין? איך אתה מרגיש? אתה שומע אותי?" קולה הנעים של ד"ר שנהב נשמע בקושי מבעד לזכוכית החלון.
"אני מבקשת מכל מי שהוא לא הוריו של דין לצאת, תנו לו קצת זמן להתאושש" היא המשיכה.
"כן כן, נראה אתכם מחר, נעדכן" שירלי אמרה בטון נרגש למשפחה שבאה לבקר וחיבקה אותם לשלום.
ראיתי את דין נלחם בצינור הגדול שמוכנס לפיו ומשתעל ללא הרף- "רק רגע דין, אל תתנגד לצינור, אני מיד מוציאה אותו" ד"ר שנהב ניחמה אותו.
אני מתארת לעצמי שתחושת הצינור הגדול הזה במורד הגרון לא גורמת להנאה גדולה במיוחד.
דין בקושי פקח עיניים ונראה מסומם מכמות התרופות שהזריקו לו.
ד"ר שנהב פנתה אל הוריו של דין- "בואו נצא, ניתן לו כמה דקות להתאושש, נמלא בינתיים טפסים"
הם יצאו מהחדר ואני התרחקתי מהחלון. הורין התחילו ללכת לכיוון הדלפק וד"ר שנהב ניגשה אלי ולחשה לי באוזן- "את יכולה להיכנס עכשיו. אבל לא להרבה זמן. בהצלחה מתוקה" היא אמרה וחייכה חיוך מקסים.
"תודה" השבתי וניסיתי לשמור על קור רוח.
אמא שלי הלכה לקנות לעצמה קפה כך שהשטח היה פנוי לגמרי.
נכנסתי לאט לחדר של דין ונעמדתי ליד מיטתו.
הנחתי את ידי על ידו ורכנתי מעליו- "דין?" לחשתי.
"תום? תומי? זאת? התגעגעתי אליך תומי" דין מלמל וסובב את ראשו אלי. הוא התקשה לפקוח את עיניו.
השתנקתי.
"ל..א.." גמגמתי.
"זאת אני, הילי" אמרתי בטון מתנצל.
"הילי?" הוא שאל במלמול ופקח באיטיות את עיניו.
"כן" אמרתי וחייכתי לעברו.
עיניו היו פקוחות למחצה והוא תפס בעדינות את כף ידי-
"הילי" הוא אמר בטון מרוצה וחייך חצי חיוך.
למרות שזה היה רק חצי חיוך, זהיתי שזה החיוך שלו.
החיוך הזה שלו שגורם לי לצמרמורת בכל הגוף.