"כן המפקד." פרק 25: "כן המפקדת." (+18)

אני מסתכלת על שני הגברים שניצבים מולי, הם מסתכלים אחד בשני ולא מתעסקים בבחורה שיושבת מולם.
מבטם לכוד אחד בשני ואני מסתכלת ולא אומרת דבר.
לא יכולה לומר דבר.
ההלם אוחז בי, לא מבין איך בין רגע הדבר שהקשה עליך להמשיך הלאה ממש מול עינייך,
עומד ובריא.
"מי אתה?" לואי קם ואני מרימה את מבטי אליו.
מסתכלת על שני האריות שבין רגע מוכנים למלחמה,
רוצים את הלביאה.
אני מרגישה עיניים רבות שמסתכלות על הסיטואציה שמגרה את עיניהם של הסועדים,
גו'נתן מתקרב צעד מסוכן אל לואי, עדיין אוחז בידו ומסתכל בעיניו הירוקות והחדות,
"בן זוגה." הוא אומר באנגלית חדה, נראה כלכך בטוח במילותיו ואפשר לראות את המבט המאיים שהוא שולח אל לואי.
לואי מסתכל בעיניו ונראה פחות "גברי" ליד גו'נתן, האצילות שלו מתפוררת מימנו כאשר הוא כבר לא מראה את הביטחון שהיה בחנות.
הוא מתבונן בי בשאלה ורוצה לאשר את דבריו של גו'נתן, ומשחרר את ידו משל גו'נתן.
אני מסתכלת על שניהם וגו'נתן אינו מזיז לשניה אחת את מבטו מלואי, אני שקועה בהלם ואיני יודעת מה לומר.
לואי לוקח מהכיסא את הג'קט המהודר שלו וגו'נתן מפנה את הדרך אל לואי.
לואי מסתכל עלי לכמה רגעים ומתקדם בצעדים זעירים מין הטריטוריה שגו'נתן סימן.
פניו של גו'נתן מופנות אל החלון ראווה שלצידנו.
"אני שמח לראות שאת בסדר יסמין." גו'נתן אומר לאחר כמה שניות ושובר את השתיקה המאיימת.
הוא ממשיך להסתכל אל המזרקה שבוהה בה, הלסת שלו הדוקה וחדה,
הוא לא מוותר על המבט הקשוח בפניו ואני לא אומרת דבר.
מחכה להתעורר מן החלום, מבינה שזה כלכך לא הגיוני שהוא יהיה כאן.
"את בטח לא מבינה מה אני עושה כאן,
לאחר שנה שלמה." הוא מבליט את השנה השלמה, אני כלכך מרוכזת בשפתיו שמדברות בלחש וחדות.
הוא מסיט לאט את מבטו אלי ועינינו נפגשות,
הירוק הזה שחלמתי כל לילה,
הירוק הזה שניסיתי להשוות לכל דבר שנושם,
הירוק הזה שיכול לגרום לגופי לעשות הכל,
הירוק הזה שיכול לגרום לליבי להרגיש כל דבר.

אני מסתכלת בעיניו וליבי מחסיר כמה פעימות, מרגישה כאילו נשמתי נוחתת מהשמיים חזרה לגופה,
שגופי מקבל מרות ומבין שזה אינו עוד חלום בלילה קר,
זה גו'נתן.

אני מרגישה את הדמעות עולות בעיני, מתעקשות להכאיב ולשרוף, אני מהנהנת בשלילה, ליבי לא מאמין שהוא רואה את הדבר שחיכה לו כלכך הרבה זמן.
מבטו של גו'נתן מתרכך בעדינות ובצורה מקסימה, זיפיו החדים והקשים כבר לא מקשים על פניו החדות,
השיער הארוך, השחור והאפל מוסט אחורה ומבליט את פניו שאלוהים פיסל והשקיע.
יום ולילה.
בשביל ליצור את האדם המושלם.

"אני חיכיתי לך כלכך הרבה זמן יסמין." פניו מתכווצות בכאב ואני מבחינה בעיניו הירוקות שנוצצות מרטיבות, הלב שלו נראה מול עיני,
מגלה לי את כל הימים הקשים,
מגלה לי על השעות הקשות.
"ואת אף פעם לא הופעת מול הדלת.." הוא מהנהן בשלילה ודמעה מופיעה על הלחי שלו,
אני קמה לאט והכיסא שלי נגרר לאחורה,
הלב שלי מאיץ מדבריו של גו'נתן ומאיים להתפרץ לבחוץ.
"למה עזבת אותי.." הוא אומר בתסכול והדמעות בעיניו מופיעות עם השאלה בקשה ביותר שאצטרך לענות עליה.
אני עוקפת את השולחן ומתקדמת אל הגבר הגבוה והחסון ששבור מולי, הגבר שלי.
אני מניחה את ידי הזעירות על פניו ועל זיפיו החדים, מלטפת את פניו ועיניו נעצמות להן,
אני מרגישה את גופי זקוק לו.
הוא רוכן את ראשו בעדינות אל פני ואני עולה על קצות העקבים שלי,
מרגישה שפתיים בשרניות וכאובות בין שפתי, מלוחות מדמעות קשות ומתוקות מטבעיותם.
אני מניחה את ידי הקטנות והארוכות בין שכמותיו והוא נושק אותי באהבה וגעגוע,
בכלכך הרבה כאב ואהבה.
אני מרגישה את ידו הגדולה מחזיקה בגב התחתון שלי ומקרבת אותי אליו.
נשמעות מחיאות כפיים רועשות במסעדה.
אני לא רוצה לעזוב את השפתיים הללו לעולם, אבל הצומת הלב שלי מופנת אל הכפיים שמופנות אלי ואל גו'נתן.
יוצא לי צחוק של יבבה ואני מקרבת אותו כמה שיותר אלי.
הוא צוחק והחיוך שכלכך היה חסר לי מופיע מול פני,
אלוהים.

~~~

"גו'נתן!" אני אומרת בקול אך בלחש, מסמנת לו להיכנס כבר ושמה את ידי על שפתיי שמתאמצות לא לצחוק מהחוסר פקיחות של גו'נתן בין המדרגות של הקולג הגדול.
הוא מבחין בי וחיוך גדול עולה על שפתיו כשהוא מבחין בי, הוא רץ אל החדר שלי ושל טניה ואני ממהרת לסגור את הדלת שהוא מתפרץ לבפנים.
הוא מדביק אותי אל הקיר שסמוך אל הארון בגדים שלי ושל טניה ומרעיד את כולו.
אני צוחקת מתגלגל בחוזקה והוא מרים את רגלי אל מותניו החזקות, אני משלבת את רגלי בין המותן לאגן שלו ותופסת בשערו הארוך בחוזקה ומחדירה במבטי מבט מאיים.
"תעז להרעיש עוד פעם אחת." אני מנסה להראות קשוחה והוא מעלה על פניו המדהימות חיוך כובש ומהנהן אלי.
"כן המפקדת." הוא מהנהן בחיוב ואני צוחקת מהאירוניה של הדבר, לא חושבת לרגע.
רק על הגוף והלב שמוצפים בשמחה.
"אלוהים.." אני שומעת את הקול של טניה ואני וגו'נתן ישר מסיטים את מבטנו אליה,
היא מסתכלת עלינו וענייה מכווצות באי הבנה,
היא נראת תשושה ושיערה מבולגן למדי.
" אני לא אפריע.." היא אומרת בקול צרוד וקמה מין המיטה, כאילו היא רגילה להפרעות בשינה שלה.
היא מתקדמת לעברנו בשביל לצאת מין החדר ואני וגו'נתן נשארים באותה תנוחה,
לא זזים ופשוט מסתכלים עליה במבוכה.
היא נעצרת מולנו ועיניה מתכווצות כשהיא בוחנת את גו'נתן, היא מזהה אותו מהתמונות שהראתי לה כל יום ויום.
"זה לא?.." היא אומרת בקול צרוד וריח נוראי יוצא מפייה,
גו'נתן מפנה את מבטו לצד ויוצא לו צחוק קטן.
היא מנופפת בידיה ברשלנות ומתקדמת אל עבר הדלת, "אני הולכת לישון עם אנדרו."
היא מודיעה, יוצאת מן החדר באטיות מעצבנת וסוגרת באטיות את הדלת.
אני וגו'נתן מסובבים את מבטנו אחד אל השנייה והחיוך מתפרס בין השפתיים שלנו,
הוא הולך אל המיטה שלי וזורק אותי אליה,
צחוק יוצא מבין שפתי ואני מסתכלת על המפקד שלי עולה מעלי בחושניות ואטיות,
מושך את חולצתו בפשטות מהגב שלו וזורק אותה אל הצד.
עיני מבחינות בגוף השרירי ובקעקוע ענק של נמר בצד צלעותיו החסונות והגדולות,
גופו כלכך יפה ורחב.
אני מסתכלת עליו מלמטה ומרגישה את עיניו סורקות את גופי עם החצאית הקטנה.
הוא מסתכל בעיני ופותח את הרוכסן שלו באטיות, אני מסתכלת על כל תנועה קטנה שלו בהערצה.
הוא מסתכל בעיני ובוחן איך אני מרגישה למעשיו.
הוא מושך אט אט את מכנסי הגינס שלו ומראה בפני בליטה גדולה שמחכה לנטוע את הזרע שלה בתוכי.
"אני רוצה אותך." הוא אומר בלחש ורוכן אלי,
מנשק את צווארי באטיות ואני נאנחת ממעשיו המגרים והמושכים.
גופי מתמתח כלפיו ומחכה שיעשה בי כל מה שברצונו.
גו'נתן מושך את הסודר שלי בעדינות ואני מרימה את ידי בעדינות, הוא מסיר מימני את הסוודר האפור ובוחן את גופי.
אני מרגישה את הערצה שלו כשהוא מתבונן בחזיית התחרה השחורה שלי שנראת בפניו,
רק מחכה שיוריד אותה.
"אני רוצה עוד כמונו, יסמין." הוא אומר בעדינות ומרים את מבטו אלי,
מלטף את שערי בעדינות ואני תחת כישופו של גו'נתן ווקר.
אני מסתכלת בעיניו בעדינות ומביטה בעיניו היפות.
אני מסתכלת בעיניו ורוצה אותו.
אני מסתכלת בעיניו ומוכנה לקחת כל סיכון אפשרי בשביל עוד אחד כמונו.
אני מסתכלת בעיניו וזקוקה למישהו שיהיה קצת כמוהו, וקצת כמוני.

אני מסתכלת בעיניו ומשמיטה את החצאית שלי בעדינות וממשיכה להסתכל בעיניו.
"אני רוצה." אני אומרת בקול עדין וחיוך שמתפרס בין אוזן לאוזן שלי, חורצת את גורלנו.
הוא מושך בעדינות את התחתון הקטן מבין ירייכי הרטובות,
מושך את הבוקסר הלבן ומראה בפני בליטה גדולה ומאיימת, יפיפייה וכלכך מושכת.
אני מרימה את מבטי אליו והוא פותח את רגלי בעדינות,
חודר את עולמו בתוכי.