זאתי מהרחוב – פרק 31

בבוקר קמתי בהפתעה על השטיח בחבטה, זה הרגיש כאילו תמיד הייתי שם רק קשיבלתי מכה חזקה במיוחד בבטן ורוני התחילה לצרוח עליי. ״קדימה זואי תתעוררי!״
התהפכתי על הגב והסתכלתי על רוני שהייתה על הרגליים ונראתה גבוהה ממני בכמה אלפי מטרים כעת ״תהיי בשקט! אנחנו בבית מלון יוקרתי… אנשים יכולים להתלונן ויבואו המשטרה כדי לוודא מה קרה!״ זה קרה לי פעם אחת כשהייתי עם אבא שלי בבית מלון ואמא יצאה, השתוללנו ובטעות צרחתי אז משטרה הגיעה לחדר שלנו, זה האמת מוזר שאני זאת שאומרת את זה לרוני, בהתחשב לזה שהיא זאתי שתמיד דואגת לדברים כאלו ואני בדיוק ההפך.
״את הבטחת לי שאת תפרידי בין עומרי לחברה שלו״
״קוראים לה רייצ׳ל״ הרמתי את ידי באופן כושל והנחתי אותה שוב בחזרה לצד גופי.
״כן כן מה שתגידי״ היא הציעה לי יד ונאחזתי בה בחוזקה בזמן שהיא הניפה אותי למעלה ונאבקתי בשיווי המשקל שלי כשניסיתי להישאר עומדת.
״אז כבר נפתרת ממנה?״ היא שאלה בשמחה שנראתה לי מופרזת ואפילו טיפה מפחידה.
״לא…״ הנדתי את ראשי בכאב וסרקתי את התוכנית שלי בראש ״עומרי אמר לי שהוא נפגש עם רייצ׳ל מחר, זאת ומרת היום, ואני מניחה שזה יקרה בזמן הטיול שלנו אז אני מכוסה״
היא הנהנה וחשבה לרגע ״אני צריכה לעשות משהו?״
״את רק צריכה להינות מהטיול ולהירגע״ 
רוני רצתה לעשות לי תסרוקת הבוקר, היא אמרה שאתמול בלילה היא חרשה על סרטוני תסרוקות ורצתה לנסות אותם עליי, ואחרי קרב מאייש של פפיונים מהשיער ופרחים וסיכות היא עשתה ליצמה סינית, אהבתי אותה כי זה הרגיש לי כאילו אני קטניס, טוב… ראיתי את הסרט אבל אהבתי נורא את קטניס כי היא הייתה חזקה ואמיצה וזה נתן לי חשק להיות איתה ביער ולהחזיק כלי נשק.
כל המקהלה התייצבה בבוקר במזנון ואכלנו ארוחת בוקר, בסוף השולחן של המקהלה ישב עומרי, אז סביר להניח שהוא יפגוש את רייצ׳ל בזמן הטיול, אני רק אצטרך ללכת אחריהם.
מחוץ לבית מלון חיכה לנו אוטובוס, ציפיתי לנורא מכל, שנהג האוטובוס יהיה שוב פעם בעלה לשעבר של רייצ׳ל, אבל זה היה מישהו אחר לגמרי, ודי הוקל לי.
במהלך כל הנסיעה הרגשתי שסם מסתכל עליי, הוא ישב מאחוריי כך שלא יכולתי לדעת, אבל אני ידעתי שהוא ידע שהוא יושב מאחורי (הבנתם?), כך שזה די הפחיד. בסוף סם קם מהמושב שלו והתיישב לידי במקום הריק ״המקום תפוס?״ 
הסטתי את ראשי מהחלון שהיה הנסיון של העיניים שלי לתעסוקה עד עכשיו, הסתכלתי על סם ״כבר לא כנראה…״  
״מעולה״ הוא חייך ואני המשכתי לבהות בחלון בלי לומר מילה.
הייתה שתיקה קרה לרגע באוטובוס ואז קולות התמלאו מכל עבר ושיחות נפתחו, ואז סם דיבר בלי לחשוש. ״מה הבעיה שלך?״
״מה הבעיה שלי?״ שאלתי אותו באדישות והסתכלתי אליו.
״סליחה אני אנסח את זה אחרת…. למה ברחת אתמול? עשיתי משהו לא בסדר?״
הרגשתי פתאום אשמה, סם באמת היה נחמד אליי אתמול ואני ברחתי ממנו והשארתי אותו בלי תשובה, זו בטח הרגשה כואבת. ״אני מצטערת סם פשוט… נלחצתי, אני לא חושבת שאני רוצה עוד להתעסק בדברים כאלו אחרי מה שקרה עם… אופיר״ לחשבתי את השם שלו בפאניקה, קיוויתי שהוא לא  שמע את השם שלו כמו שאני לא רציתי לשמוע, אבל הוא שמע.
״אבל אני לא כמוהו״ הוא אמר בקול שאפתן ״אני הרבה יותר נחמד וחכם ומוכשר ו…״ 
״וצנוע״ השלמתי אותו בסיפוק. הוא הנהן ברצינות רבה ופניו המשועשעים נראו פתאום טיפה עצובים, ונראה כאילו זה בכלל לא מצחיק אותו או מזיז לו שעקצתי אותו בחזרה ״את יודעת מה…? את צודקת״ הוא עבר לקול לחישה שקצת הלחיץ אותי.
״אני בכלל לא כמו אופיר, הוא הרבה יותר מוכשר, הרבה יותר חכם, הרבה יותר יפה, שר יותר טוב, רוקד מעולה, אבל יש לו משהו שלי אין״ הוא החזיק את ידי חזק והסתכל לי כל כך עמוק בעיניים שלא יכולתי לזוז מלימטר גם אם הייתי רוצה ״אני אוהב אותך באמת, ואני אף פעם לא אבגוד בך״
הזזתי את ידי לאט לאט מידו והנחתי אותה תחת חסותה של ידי השנייה והשפלתי את פניי במבוכה ״אני לא רוצה לקחת סיכונים…״
הוא הנהן והשפיל את מבטו באכזבה והסתכל על הרצפה המלוכלכת של האוטובוס ״אני מבין…״
האוטובוס נעצר והנהג צעק באנגלית לכולם לצאת ויצאנו במסודר.
אני חושבת שצריך להבין שאנשים אומרים שהם מושלמים ומוכשרים רק כדי לרצות את עצמם ואיכשהו לטפח את האגו שלהם, כנראה שסם עושה זאת, אבל כנראה שנוחל בו אכזבה כשהו משווה אותו לבנים אחרים, וזה לא שהוא לא נראה טוב… הוא נראה דווקא… בסדר… אפילו במחשבות שלי אני לא יכולה להיות כנה עם עצמי, נו יופי זואי תראי לאן הידרדרת. על מי אני עובדת! אני חושבת שסם נראה מושלם! אז הוא לא הכי מצחיק, או לא יהיה רקדן, אבל הוא מיוחד ואי אפשר להשוות אותו לאופיר, ואיפשהו הוא צודק, סם הרבה יותר טוב ממנו, כנראה שהוא הרבה יותר רגיש ממנו, וזה תכונה טובה.
השנה אני כמעט ולא מכירה את עצמי, עוברים במוחי מחשבות שלא חשבתי שאחשוב, כמו שרגישות זו תכונה טובה, פעם חשבתי שזו יכולה להיות החולשה הכי נוראה, במיוחד כשאתה צריך להסתדר לבד ברחוב. אבל כנראה שמעכשיו והלאה לא אצטרך להסתובב ברחובות כמו פושעת או קבצנית, כנראה שהשינויים האלו רק לטובה, והכל בזכות עומרי, מה שמזכיר לי את המשימה שלי
נראה כאילו אני עומדת לעשות דבר משוגע בהחלט אבל אני חושבת על סיבות הגיוניות כדי לתרץ את המעשה, רייצ׳ל שנאה אותי מאז ומתמיד וזה הדדי, היא הייתה ממש אישה זעופה ומגעילה, אני מנחשת שהיא השתנתה מאז שהתגרשה אבל נדמה לי שהיא עדיין שונאת אותי, היא תמיד נראתה לי  כמו מכשפה בתחפושת של אישה יפה. היא באמת אישה יפה, שיער ג׳ינג׳י וחלקה כמו שלה לא מוצאים בכל מקום, העיניים שלה ירוקות כמו אבני ירקון והנמשים שעל פנייה עדינים וחיוורים כמו פנייה, ככה אני זוכרת אותה, מראה יפה כמו שלה קשה לשכוח, תמיד קיוותי כשהייתי קטנה שיום אחד היא תוליד ילדה או ילד שיירש את יופיה אבל לא את מזג רוחה, ואולי נוכל להיות חברים ולשחק. כמובן שזה לא קרה.
הדלתות של האוטובוס התפצלו ונפתחו לרווחה וכל המקהלה קמה ויצאה אל האוויר הקריר.
אני לא מבינה למה אנחנו לא מנצלים את הרכבת התחתית, זה ממש כיף לנסוע שם, למרות שבתור ילדה קטנה פחדתי ללכת לשם לבד, היה אפשר לפגוש שם ברכבת אנשים מוזרים בהחלט, גם היה שם צפוף ומחניק… אבל בכל זאת הייתה שם את האווירה של ניו יורק.
האוטובוס נעצר ליד הנמל, הנמל היה מוצף במלוא התיירים שכבר חיכו בדיוק כמונו לעלות על אחת האוניות ולהפליג לפסל החירות.
כל המקהלה רצה במהירות למעקה הבטיחות של הנמל כדי להתקרב יותר לים ולהסתכל על פסל החירות שהסתתר בערפל כמה שיותר מקרוב, לעומת כולם המראה לא היה לי חדש ולא היה לי חשק להתאמץ ולהידחק בין ההמון כדי להסתכל על הפסל באופן קלוש. 
עומרי התקדם לעברי, הוא נראה שמח במיוחד היום, נראה שהוא אוהב את ניו יורק ״מתרגשת לחזור לעיר הולדתך?״ עומרי נגע עם ידו בכתפי וגרם לי לחייך באופן קלוש. 
״האמת שכן, באמת יש בזה משהו טיפה מרגש״.
הוא הנהן מעט וסרק בעיניו את ההמון. ״אתה מחכה לרייצ׳ל?״ הוא הנהן שוב פעם.
״את מנחשת יפה מאוד״ צחקקתי מעט. ״אז מה אתם תעשו?״
הוא הסתכל עליי בשוק מעט ״למישהי יש מצב רוח חטטני במיוחד״ שתקתי במבוכה.
״טוב… אנחנו נסתובב איתכם, כנראה, נראה כבר״ 
חשבתי מעט, בשביל לטפל בהם אצטרך להרחיק אותם מעט מאיתנו. ״אני שמעתי שיש בית קפה טוב על האוניה שנשוט בה….״ הסתכלתי אליו בפרצוף מסמן והוא הנהן לי בתודה וחייך ״תודה זואי״.
ברגע שראיתי נקודה כתומה רצה, ידעתי שהגיע הזמן ללכת ולהתחבא, ככל שהנקודה גדלה ככה התרחקתי יותר והשתלבתי עם התיירים הלחוצים, את הנקודה הכתומה הזאת הייתי מזהה בכל מקום, ברגע שהיא קפצה על עומרי בשמחה, ידעתי שיש לי הרבה עבודה לעשות.