עשן סיגריות

אני נכנסת בטריקת דלת מרעישה, נועלת את הדלת ומתישבת על המיטה, חלולה. אני כבר לא אותה אחת עם המשקפיים והפוני שמסתיר חצי פנים. אני כבר לא האחת שממנה כולם מתרחקים, אני גם לא הזאת שמתחננת בשביל חברים, הקלסר כבר לא נופל לי מהידיים, הוא זרוק באיזה מקום, יחד עם החיים שלי. אמרתם פעם שאני חכמה? אז לא אני לא. אני מותשת, רוצה להדליק עוד סגריה, אך חוששת מהתגובה של אמא. אני קוברת את ראשי עמוק בטוך הכרית ולועסת מסטיק מנטה, מנסה להעביר את הריח שנודף לי מהפה. אני חושבת על חברי, יש לי כל כך הרבה, שיניתי את התספורת הפוני גולש הצידה, כבר לא מכסה לי את העניים, המשקפיים הוחלפו בעדשות מגע, השם שלי הוחלף לנאטי, במקום שילה. החיים שלי הוחלפו, הם השתנו, שינו את צבעם ואת ריחם. אני מריחה את הסוודר וריח סיגריות נודף ממנו, אני תוהה לעצמי איך אני ישים אותו בכביסה, מבלי שאמא תשים לב לריח. אני פושטת אותו ומתכסה בשמיכה, מהסה להאכז במשהוא מוכר.
פעם הדף והעט נראו כחברי הטובים. אבל זהוא זה עבר, השתנו החיים, פתחתי דף חדש, עולם חדש. אני נושמת את הריח של המרכך כביסה, מנסה להיטבע בתוכו. הריח נראה לי מרוחק, אני שואפת את ריח הסוודר, הריח ממכר ומשכר אותי מעט, אני מרגישה שאני נסחפת במערבות של צבעים, מערבולת של הלא נודע.