רק בישראל- פרק 28

ניב:
הגעתי עם האוטו לכניסת בית משפחת הדסון. דוממתי מנוע, מחכה, פשוט מחכה. סימסתי לה בערך שתי דקות אחר כך שאני למטה, מחכה שתיפתח הדלת ואני אראה אותה יורדת לקראתי. בינתיים נשמתי עוד כמה נשימות עמוקות. זה הערב שבו אני צריך להתעמת איתה על מה שכל כך עיצבן אותי, ואין לי צל של מושג איך אני מתחיל להגיד את כל מה שאני רוצה להגיד. לא הספקתי לחשוב על זה יותר מידי וראיתי מישהי יורדת לקראתי מהבית. היא שמה עקבים, לא גבוהים מידי, ומכנסיים יפים. היא שמה סוודר כל כך יפה, והייתה נראית כל כך אלגנטית עם האודם מרוח על שפתיה. ליבי החסיר פעימה, ממש הרגשתי אותו קופץ לפעימה הבאה.
"אהלן." היא אמרה בחיוך כשהיא פתחה את הדלת. חייכתי אליה, נותן לה להתיישב באוטו, ואז רוכן אליה לתת לה נשיקה קלה בלחי. היא חייכה והסתכלה קדימה אל הכביש, בזמן שאני התחלתי לנסוע. היא שאלה אותי לאן הולכים, ואני אמרתי לה שפשוט נלך לאיזור שיש בו המון בתי קפה ומסעדות ונבחר מה הכי מוצא חן בעינינו. אני חושב שהיא אוהבת את זה שאנחנו קלילים.
"אני דיברתי עם אמיר." היא אמרה לי בשלב כלשהוא בנסיעה. העברתי אליה חצי מבט והמשכתי להסתכל על הדרך. שמחתי שהיא פותחת את זה ככה, בלי יותר מידי דרמות. שאלתי אותה מה קרה בשיחה הזו, והיא אמרה לי שהיא אמרה לו שהיא לא מתחרטת שמשהו ממה שקרה ביניהם קרה, אבל שהיא צריכה קודם כל להיסגר על מה קורה כאן, בינינו.
"אני יכול לשאול מה קרה ביניכם?"
"לא המון," היא אמרה ועדיין הסתכלה קדימה אל הדרך, "רק התנשקנו. זה לא משהו כל כך גדול. זה קרה כמה ימים אחרי שנפרדת ממני, לא שתיכננתי שזה יקרה. נפגשתי איתו כי גם לו היה קשה אחרי פרידה."
"אחרי פרידה? הוא היה במערכת יחסים בכלל?" התעניינתי. היא גיחכה ואמרה שהוא היה במערכת יחסים עוד כשהיא נכנסה לבניין ורק הגיעה לארץ, שהאקסית שלו גרה בקומה מעליה. צחקתי גם אני ופניתי ימינה אל הכביש הראשי. חשבתי שזה ממש מצחיק שהוא התנשק עם שתי בנות מאותו בניין, וכמה יכול להיות מוזר אם השנייה הייתה מגלה על זה. שיתפתי אותה במחשבות שלי, והיא צחקה ואמרה שאין קשר בינה לבין השכנה, כך שאולי היא הייתה מגלה על זה ממקורות אחרים, אבל עדיין, היא לא בטוחה.
"דווקא יכול היה להיות מצחיק אם היא הייתה דופקת לי בדלת כולה עצבנית שלקחתי את חבר שלה." היא אמרה בצחוק. אהבתי את הכיוון של השיחה הזו, זה רק חידד לי כמה אפשר לדבר איתה על הכל אבל גם לצחוק איתה על הכל, ושהיא תזרום ולא תקטע, ולא תייבש. ושאני פשוט ארגיש שאני יכול לפתוח איתה כל נושא, גם כאלה שיותר כואב לי להעלות אותם. אחר כך היא רק נאנחה שבכלל היא זו שנפרדה ממנו, כך שהיא לא באמת גנבה אותו. קיילי לא תגנוב אף אחד, היא לא תעשה רע לאיש.
"איפה אתה הכי אוהב לשבת?" שאלתי כשהתחלנו ללכת במדרחוב, מביטים לצדדים ומחפשים בית קפה נחמד לשבת בו. פשוט נהניתי ללכת איתה שם, צוחק איתה, מביט בחושך ובפנסי הרחוב שדולקים, ומנהל איתה שיחה רנדומלית. אם היו נותנים לי לעשות את זה כל יום, בנחת כזו, מדבר איתה, צוחק איתה, מנשק אותה… הייתי מוכן לתת למציאות כזו הרבה כסף. צחקתי ואמרתי שאני לא באמת מכיר מה טוב כאן, ואמרתי שאני רוצה לבחור את המקום שנראה שתהיה בו את האווירה הכי ביתית. היא חייכה אליי וכיוונה את צעדיה לבית קפה שעמד מצד שמאל לדרך. הלכתי אחריה, מחויך. במשך כל ההליכה רציתי להחזיק לה את היד, להרגיש שהיא שלי, אבל לא יכולתי, לא עכשיו, זה לא הזמן.
"את מרשה לי להתייחס לפגישה הזו בתור דייט?" שאלתי אותה אחרי שהזמנו את מה שרצינו לאכול. זה באמת היה נראה מקום מתוק עם אוכל טוב וביתי. היא צחקה וגיחכה, שמה את הטלפון שלה בקצה השולחן. היא חייכה אליי, גם עם עיניה, חיוך שלא ראיתי כל כך הרבה זמן. היא הנהנה אליי בשקט, צוחקת, ואמרה שהיא לא הייתה משקיעה בלבוש שלה כל כך אם זה לא היה דייט. צחקתי ונאנחתי, כל כך מודה על הקלילות, ושוקל פעם נוספת אם בכלל להעלות את נושא הפרידה שהיה בינינו. חשבתי שזה יכול לגמרי להוריד את השמחה של הפגישה הזו, להוריד את האנרגיות הטובות שבהן התחלנו. חשבתי שזה בטוח יהרוס הכל. קול אחר אמר לי שאני חייב לדבר איתה על זה, כי אמרתי עוד מזמן שאני חייב לה תשובות. הבנתי שכל מה שאני רוצה זה לדבר דוגרי איתה- אם היא תרצה לדבר, אני אגיד. אם לא, אולי זה יישאר אצלי.
"איך הייתה המסיבה שלך בסוף?" היא שאלה בחיוך כשהיא שותה קצת מים. סיפרתי לה על כל האנשים שהיו שם, שחלקם היו מוזרים ובכלל לא הכרתי. היא שאלה אותי איזה מסיבות נחשבות טובות יותר- אלה שאני מארגן, או אלה שדור מארגן. צחקתי ואמרתי שאני לא יודע להכריע, אבל שהיא מוזמנת לעשות סיבוב במסדרונות י"ב ולשאול את האנשים שם.
"כולם תמיד מוזמנים?" היא שאלה מופתעת.
"כולם מוזמנים, הרוב הגדול מגיעים. יש כאלה שפשוט מרגישים לא קשורים."
"אין לכם אאוטסיידרים בשכבה?"
"ברור שיש," אמרתי ושתיתי מהמים, "אבל זה לא שנבדיל אותם מהחברה. הם פשוט בוחרים לא לבוא. זו בחירה שלהם."
"ומאיפה הכסף להכל?" היא שאלה.
"מכל מיני מקומות," אמרתי בחיוך, "חלק הרווחתי, חלק קיבלתי. חלק מצליחים לממן. למסיבות המוניות אנחנו גם מבקשים כסף ואוספים כסף, זה חשוב לנו שהם יהיו חלק."
"וזה עובד?"
"זה מצליח מעל למצופה." חייכתי אליה ממש שניות לפני שהמלצרית הגיעה עם המנות שלנו.
גם כשאכלנו המשכנו לדבר, על המון נושאים שונים, נושאים שלפעמים מוזר לאנשים לחשוב שמועלים באופן קליל בשיחת חולין. נושאים כמו המצב הביטחוני לדוגמא, או החיים של כאן מול החיים של ניו יורק. דברים שאפילו לא העזתי לשאול כשהיינו יחד. היא ענתה על כל השאלות שלי, הסתקרנה איך מחשבות כאלה קופצות לי למוח, ואני פשוט הבנתי כמה קל לי לדבר איתה. ראיית החיים שלה, על המצב פה בישראל, כשהיא צוחקת ואומרת לי שרק בישראל קורים הדברים הכי הזויים והכי מצחיקים שיש, הדהימה אותי. היא מאוהבת בארץ הזו יותר משהרבה אנשים מאוהבים בה.
כשחלקנו קינוח הרגשתי שאני כבר כמעט מתפוצץ, אז שאלתי אותה אם היא רוצה תשובות. היא נאנחה והרימה את ראשה אליי, מסיימת את הביס שהיה לה על הכפית ואז מסתכלת עליי, רגועה ומחויכת. היא אמרה שהיא מרגישה שהסיבה כבר לא חשובה, כי אני מתנהג בצורה אחרת, מה שאומר שכנראה שמה שעצבן אותי כבר אז, לא מעצבן אותי באותה רמה עכשיו. כנראה שכבר למדתי להסתדר עם זה. זה היה נכון, אבל עדיין, הרגשתי שאני חייב שהיא תדע.
"רק תקשיבי בסדר, את לא צריכה להגיד כלום חוץ מזה."
"דבר." היא אמרה רגועה וחייכה. לקחתי כמה נשימות לפני שהתחלתי לדבר, חושב מה המשפט הראשון שהכי נכון שאני אפתח בו.
"זה יישמע מוזר, אבל אבא שלך היה האדם הכי שנוא עליי למשך הרבה זמן," אמרתי והיא הרימה אליי את מבטה, מביטה בי לא מבינה, "למדתי לשנוא אותו ואת התסכול שהוא גרם לאבא שלי במשך שנים רבות. הרבה זמן אני הייתי המישהו האחראי, כי הייתי צריך לאסוף את הכאב שלו ולגרום לו להתייצב בחזרה."
"אני לא מבינה," היא אמרה, "איך הם מכירים?"
"הם לא, אבל אבא שלי יודע מי זה אבא שלך. אבא שלי ואבא שלך היו בדיעבד בתור לאותה משרה. במשרה החלומית שהטיסה אותך לחו"ל אי שם לפני כמה שנים, זה באותה קלות יכול היה להיות אבא שלי והמשפחה שלי. יכולתי אני לגדול בחו"ל לכמה שנים טובות, ללמוד בבתי ספר של אנשים בשליחויות, ואבא שלי יכול היה למצות את הפוטנציאל שלו בדיוק כמו שאבא שלך הצליח. אבל לא. כשבחרו את אבא שלך הוא נשבר, והוא למד לקלל את האדם שלקח לו את החלום הכי גדול שלו. אני יודע שזה נשמע מופרח, אני יודע גם שאולי קשה להבין למה אני כעסתי כשזה בכלל קרה כל כך מזמן וקשור להורים שלנו אבל…"
"אבל אתה ילד של אבא, ולמדת לשנוא אותנו כי הוא שנא אותנו, ולמדת להבין שערך המשפחה הוא החשוב מכל, ולכן תשנא את מי שכולם שונאים. והיית שם בשבילו, היית ותמכת, ולא הייתה לך אפשרות אחרת."
"אז לא יכולתי להסתכל לך בעיניים," אמרתי, משלים את התמונה המלאה, לא מופתע בכלל מזה שהיא הבינה אותי ואת נקודת המבט שלי, "אז מה שיכולתי לעשות זה להתרחק." ראיתי אותה נושמת כמה נשימות עמוקות ומעכלת את כל מה שהפלתי עליה. זה כאילו ראיתי את גלגלי המוח שלה עובדים, ממש מולי, ואני חיכיתי שתדבר. פשוט חיכיתי שהיא תאמר משהו.
"מתי גילית על זה?" היא שאלה כשהיא פתחה את הפה.
"דור סיפר לי, אני לא יודע איך הוא יודע. הוא פשוט עשה אחד ועוד אחד לערב שבו ראיתי אותך… הערב המצועצע הזה, המפונפן הזה."
"כשיצאת החוצה ושרתי?" היא פתאום הרימה את מבטה, עיניה נוצצות, אבל נוצצות מאושר. חייכתי, נושם נשימה עמוקה של הקלה, והנהנתי אליה. ראיתי אותה חושבת לרגע ומחייכת, ואז היא הסתכלה עליי, נזכרת ביום הזה, ביום שבו פשוט הרגשתי בנוח להציע לה לצאת איתי.
"ניב," היא אמרה לי בחיוך והסתכלה עליי, "תוכל להעביר לרגע את הכיסא שלך לפה?" היא אמרה והצביעה על הצד. הנהנתי אליה בחיוך והרמתי את הכיסא ושמתי אותו בצד. היא נשענה קדימה, מסתכלת עליי בחיוך. היא שאלה אותי אם אני זוכר שיש דבר אחד שהשיר הזה מבקש.
"מבקש?" שאלתי בחיוך, "הוא דווקא אומר הרבה דברים אחרים, לא מבקש כלום."
"באמת?" היא שאלה בחיוך והסתכלה על עיניי, "הוא מבקש מאיתנו לא לפחד מהפחד, לא?"
"וזה אומר ש?…" שאלתי ורכנתי קצת קדימה, "שאסור לי כבר לפחד?"
"אני ארביץ לך אם תמשיך לדבר." היא אמרה ואז כבר הדבקתי את שפתיי לשפתיה. נישקתי לה, כמו שחלמתי ורציתי כבר כל כך הרבה זמן, ולא יכולתי להפסיק. הרגשתי את כל השערות שלי סומרות, את הלב שלי דופק יותר ויותר מהר, ואת עצמי מתנתק מכל מה שמסביב. הכל פתאום הרגיש חסר חשיבות חוץ מהנשיקה הזו.
"התגעעגתי אלייך." נאנחתי כשהתנתקנו.
"גם אני אלייך." היא אמרה בחיוך כשהיא מלטפת עם אגודלה את הלחי שלי, ומקרבת את שפתיה שוב אליי.