שינית אותי- פרק 20- להתמודד עם השברים

בפרק הקודם
בן ואליס לוקחים את הקטנים לישון ומנסים להתקשר ליונתן ונופר, לבסוף אליס מחליטה ללכת לישון ובן נישאר בסלון ושומע דפיקות בדלת…
פרק 20
~בן~
ישבתי בסלון, פתאום דפיקות, הלכתי לפתוח ת'דלת, רק שזה לא איזה זונה…
"כוסאמק, מזה אמצע לילה לדפוק, אני אדפוק לכם…" צעקתי כשפתחתי את הדלת
שונא שדופקים בלילה, פתאום אני קולט שזו…
"אהלן עדי מה את עושה פה באמצע הלילה?" היא חייכה, עדי זאת האקסית שלי לשעבר זאת שהייתי איתה ביומולדת של נופר.
"סתם… חשבתי לטיל קצת אתה יודע… ואיכשהו הגעתי לכאן…" מענין מאוד איך?
"לכל דבר יש סיבה" חחח חולה על עצמי.
"כן, אולי סיבה טובה שאנחנו צריכים לדבר" לפעמים אני מעדיף לחנוק את עצמי במקום לדבר.
"על מה?" עשיתי את עצמי לא מבין עיניין.
"בן! למה אתה כזה?" אין לה סיכוי מה היא לא מבינה?
"כי נולדתי ככה מה לעשות?" שתלך לחפש לה מישהו אחר, אני שומר את עצמי ל…
"אתה יכול להיות אחר כשאתה רוצה!" מזכירה לי את המורה מכיתה ד'
"נו מה ניהית לי מורה או מה?" היא היתה ניראת עצבנית, אבל את מי זה מעניין.
"דייי נישבר לי ממך" מה נישבר לה?
"אז תתקני, מקווה שזה משהו שאפשר לתקן, כי לי נישבר ממך הז…" היא הסתובבה והלכה.
אני הסתובבתי וטרקתי אחרי ת'דלת, ו… אליס? מה היא עושה כאן?
"היי…" היא אמרה והיתה ניראת מאוכזבת, בעיות שלי מה היא מתערבת, עכשיו נאום…
"אהלן" אמרתי מנסה לחייך.
"כ…כמה זמן את פה?" רק שלא שמעה כלום…
"מאז שפתחת את הדלת, הייתי בטוחה שאלה נופר ויונתן." עכשיו אין לי איתה סיכוי לגמרי…
"אז… שמעת אותנו"
"כן, וזה ממש לא יפה שדברת אליה ככה!" עוד מורה… דחפתי אותה לקיר, והסתכלתי לה בעיניים, והיא בשלי.
"אני לא אמרתי לך פעם שלא שופטים בנאדם על ההווה שלו? כל עוד לא יודעים את העבר"
"אמרת אבל…" היא התחילה לבכות, שתלמד! כמה פעמים אני צריך לחזור על זה?
"קשה לי לדמיין שאתה עושה את זה לכל אחת שהיתה איתך… היא סך הכל רצתה לדבר"
היא באמת צדקה, אני נוראי אבל הן לא יודעות את העבר שלי…
"אולי כולן באמת לא עשו כלום… אבל היא… היא בגדה בי מאחורי הגב…" היא שתקה, כן גם אני עברתי בגידה, אבל זה לא כל העבר…, שחררתי ממנה את הידיים.
~אליס~
שתקתי, לא ידעתי מה לומר הוא שוב גרם לביטחון העצמי שלי להיעלם.
גם הוא עבר את הבגידה, זה הדבר הכי כואב… אבל אצלו רק אחת בגדה בו, והוא שובר לכולם את הלב, מסכן, כניראה הוא מחפש מישהי שתשלים לו את השבר, והוא אפילו לא בכה כשהוא אמר את זה, אבל אני בטוחה שהוא בוכה בלב, כשאני מדברת על הבגידות שבגדו בי אני בוכה, ואפילו כשאני ניזכרת בהן…
"אני מצטערת…" אמרתי מנסה לעצור את הדמעות.
"אני… אני מבינה אותך" אני יכולה להבין אותו, זה כואב זה שובר אבל צריכים להתעודד.
"את לא יכולה להבין, עד שתעברי את זה, ואני לא מאחל לך לעבור את זה" הוא לא יודע…
"אני עברתי…" לא הצלחתי לעצור יותר את הדמעות, ופשוט בכיתי, הוא אחז בגבי, והוביל אותי לספה, ישבתי שם בוכה, והוא הביא לי מים, שתיתי, הדמעות קצת נעצרו.
"אני…אני מצטער אני לא ידעתי" הוא מבין אותי, אני מרגישה שהוא מרחם עלי.
"זזה בסדר" ניסיתי לחייך.
"בגיל שלך, לעבור את זה, זה כואב… הם בטח ניצלו את זה שאת תמימה" למה בן כמה הוא? בסך הכל כמה שנים מעלי…
"אל תדאגי, אני נישבע לך שכל עוד אני כאן זה לא יקרה לך בחיים נודר" הסמקתי, הוא כל כך דואג לי.
"תודה" חייכתי, סופסוף דואגים לי…
"בכיף, האמת שאני עושה את זה כי האחריות על אחותי עברה ליונתן" וקרץ לי, הוא היה חייב להרוס לי את זה.
"מה עם נופר ויונתן בעצם?" מממ… מענין איפה הם עכשיו? הוא הסתכלנו בשעה וראינו שהשעה היא: 12:55
"אל תדאגי אני אלך לחפש אותם" הוא חייך אלי, ויצא החוצה.