oliv
חחחחחחחחחחח (למה אני צוחקת בכלל)

סיוט אמיתי

oliv 12/01/2016 686 צפיות 14 תגובות
חחחחחחחחחחח (למה אני צוחקת בכלל)

לפעמים כשאני הולך לישון אני נכנס לכל מיני מקומות מוזרים. זאת אומרת, בחלום שלי. כל מיני מקומות שאני יודע שאני לא אמור להיות בהם, מקומות שמרגישים אמיתיים. כשהעיניים החלודות של האנשים ששייכים לשם מסתכלים עליי, הם יודעים. הם יודעים שאני לא אמור להיות שם. ואני, רק מתכווץ בפינה שלי, בלי יכולת להסביר.
בגלל זה מפחיד אותי ללכת לישון. אני לא יודע מה האנשים או היצורים האלה חושבים עליי. אני אף פעם לא מרגיש נוח לידם,תמיד פולש ולפעמים אני תוהה אם הם יעשו לי משהו.

אבל היום כשהלכתי לישון הגעתי למקום לגמרי שונה. שונה בתכלית.

לפעמים אני מגיעה למקומות בחלומות שלי, כמו גינה או קרון רכבת כשאשת החתול נועצת בי עיניים מפחידות, לא מרוצות ולא מורידה אותן ממני. לפעמים נדמה לי שהיא מפחדת לדבר אליי כי היא לא אומרת כלום ויחד עם זאת ברור שמה שהיא מרגישה כלפי זו שנאה.
אני כנראה עושה משהו גס רוח ולא מנומס בעצם היותי שם. אבל אני אף פעם לא יודע מה בדיוק. גם איש הכלב לא נראה יותר מדי מרוצה לראות אותי. וגם לא הפודל הקטן שהוא אפילו לא איש, פשוט נמצא שם לפעמים מסביב לשולחן הפוקק ומביט בי בעיניים הקטנות והנושכות שלו, מלאות בטרור אימה ואכזריות.
רק פעם אחת מצאתי את עצמי עומד בדוכן מעדנים בסופר עם עגלה מאחורי כשהאישה שנמצאת בקירבת מקום הפנתה אליי את מבטה וזיהיתי שיש לה ראש של חתול, וכעבור רגע הגיע איש הכלב והביט בי בעיניים שקטות אך שיכולתי לראות בהן את הטינה והבוז שלו – לא אמורים לדבר. זה לא כאילו יכולתי ללכת, מקומי היה שם; עם האנשים האלה והמעדנים האלה, וגם הם לא יכלו ללכת – כי זה היה איפה שהם אמורים להיות. זו הייתה הפעם היחידה בה נפגשו במקום סתמי, שבדרך כלל לא מיועד לפגישה בין אנשים.

אבל הפעם נחתתי במדבר כתום אפרפר, קר מקרח. שום דבר לא נראה חי או מתוכנן במקום הזה. לא האופק, לא האדמה, לא השמים – כולם דוממים. עבר לידי מקל עץ שלא נראה כי אי פעם היה בין החיים, ונראה ששום דבר לא יכול לגדול שם. המקום הזה היה מת, אפילו בשהותי. תחושה אכזרית מלאה אותי כשהסתכלתי על המקום הזה והפעם לא הייתי צריך לראות את פני החתול בשביל לדעת שהמקום הזה אמיתי.

אני עומד במקום הזה, כמו נעצב מלח. נראה לי שמישהו התבלבל ועשה טעות כששם אותי שם. אולי הייתי צריך להיות במקום אחר, איפה שמתקיימת פגישה. אולי לכאן מגיע כל מי שלא הולך לפגישות. האם הם נפגשים? אני לא יודע, אבל אני מרגיש עזוב ונשכח מאחור. אין לי מה לעשות. בתחושתי גם הרוח היא לא רוח, ורק שאריות מתות של מה שהיה פעם כאב ואבדון.
אני יכול לזוז. ההרגשה של החופש כמעט מעיקה עליי. אני מרגיש סקרנות כשאני תוהה מה יקרה אם אביט מעבר לגבעת החצי מטר החולית הכתומה, שהתקשתה בצורה של 3 סורגים המחזיקים את גב קשת החול. בין הסורגים שורר חושך מוחלט ואני הולך ומסתכל מאחוריה. אני מזהה שזו גבעה קטנה על רכס הרים שמסתיים במיקום הזה כנקודת צוק. ההר, שנראה בנקודה הזו כאילו נחתך לשניים מלא בסורגים על גבי סורגים של צבע כתום. מאחור נגלה אלי ים כתום אפרורי ויבש. המקום הזכיר לי בית כלא נטוש. להסתכל בנוף הזה מעלה בי תחושה של אבדון.
כשאני מביט לשם אני יודע שאני לא שייך לפה. אני אומנם לא אמור לקפוץ, אבל מצד שני לא יודע מה המטרה שלי כאן גם כן. אני מסב מבטי עכשיו לצד ימין; השטח המישורי שנמצא מעל הרכס, ולהפתעתי במקום בו עמדתי לפני כן אני רואה את אשת החתול עומדת.

אני קופא. מה היא עושה כאן? זה לא נראה כמו המקום הרגיל שלה, אבל זה נראה כאילו היא מחפשת משהו – וכך בפעם הראשונה אי פעם בחיי כשהעיניים שלה פוגשות אותי, אני מבין שמצאה את מה שחיפשה. היא לא הייתה נראית שמחה בנוגע לזה. היא נראתה כאילו יש לי חובה שאני לא עושה, שלא לרוחה לבזבז זמן כדי לסדר את זה.
אולי היא הייתה פשוט צריכה שאזהה אותה, ואחר תיעלם. אבל אז הרגליים שלי מתקרבות אליה, תחושת הייעוד מתעצמת בי והיא תופסת לי את היד ואומרת בקול לא מחייב- אתה צריך לבוא איתי. יש לה קול נעים- אני חושב. קול שמעלה בי צמרמורת. אני מביט בחתול, או באישה, שאף פעם לא דיברו אתי לפני כן – ומהנהן. בהרגשה הרגשתי נמוך וילד בן חמש. ובמחשבה שניה אולי באמת הייתי. גובהה מתנשא לאוויר כמו תורן שמעליי.

היא לוקחת לי את היד ולשניה אחת אני מרגיש הרבה דברים שלא הרגשתי אליה; כמו חברות עמוקה ואהבה. אבל אני יודע שזו אשליה ושזה לא הגיוני וכשהרגע הזה חולף, כל תחושה כזו מתמוססת.
מה שהרגשתי היה הרבה יותר דומה לזיכרון מטושטש שיש לי מהאישה הזו, ולא מהחלום שלה. לאישה האמיתית אולי אין ראש של חתול והיא גם לא שארית או תעתוע. נראה שהאישה מהחלום לא הרגישה אלי את אותם הדברים גם כן. היא אוסף של שאריות של פיסוח חול שאפילו הרוח לא הצליחה לחבר.

לצעוד במדבר האין סופי הרגיש לי מוזר. אם שנינו לא אמורים להיות פה, אז איפה כן? הכל נראה אותו הדבר חוץ מהמשטח המישורי בו עלינו שבאמת החל להיות דומה יותר ויותר לאלכסון. אך הפך להיות כזה בצורה כה עדינה ואיטית, שאפילו אם עלינו המון לגובה לא הרגשנו בזה כלל, ובמהרה חזרנו להלך על מישור מאוד גבוה שכמעט נגענו בעננים.
בסוף, אפילו ליד הרגליים שלי היו עננים ושאלתי את עצמי אם ככה יוצאים מהמקום הזה; כשמגיעים גבוה מספיק לתוך החלל או משהו כזה. או שיש פה פקק או חלון.
וכך, שנינו עומדים, מביטים מן מה שכבר מסתמן להיות הקצה השני הגבוה יותר של הצוק כשהרוח פורעת את האדמה מתחתינו ומעיפה את החלקיקים המתים אל גובה הכתפיים, מחזה שהזכיר את סוף העולם. וכך, הכל התחיל להיראות הרבה יותר אפור בגלל האבק שהתפזר לנו בין העיניים, ומשם עד כיפת הענן.
הרגשה כבירה של שנינו עומדים שם בגובה כזה מחלחלת, היא הביטה בי בפוקר פייס, למרות שהייתה לי הרגשה שיקרית שהייתה קיימת בהן גם התנצלות קלה. "אנחנו בסכנה." אמרה. לא שאלתי אותה שאלות. ידעתי שגם אם אשאל, היא לא אמורה לספר לי. אולי היא הטילה עליי איזשהו כישוף שלא אוכל לשאול, כי מאוד רציתי.
אנחנו יורדים שתי פסיעות מתרחקים מן הצוק הסופני ואני שם לב שהיא מוצאת ענן שכמעט נעלם ברוח החורפית ששהינו בה; מניחה עליו את הרגל שלה, מנענעת אותה לצדדים כמה פעמים ונדמה שהחומר המפוזר מגיב כמו גומי. "בוא אנחנו צריכים לעלות על זה." היא אמרה כששתי רגליה התייצבו על אדי המים הזעירים המרחפים, ואני מניח על החומר השקוף הלבן הכחול הדוהה שנצמד לי למרגלות הרגל את הרגל שלי כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם.
זה לא הרגיש כמו לעמוד על שום דבר, כי המשקל שלי לא גרם לטל להחזיר כוח דומה של התנגדות. והענן המשיך לרחף ולרחף, לקחת אותנו מהמקום של הרוח אל עבר מקום גבוה ודומם הרבה יותר.

אין הרבה רוח עלינו עכשיו. היא הולכת ומתמעטת כשאנחנו עולים בקו אלכסוני אל עבר האופק כשמגמת העלייה נראית גדולה ממגמת ההתקדמות העומק הרוחבי במרחב, כך שאנחנו מגיעים אל מה שנראה כמו כיפת השמים האלה.
מצד שמאל אנחנו רואים את השמש של העולם הישן שהיינו בו, בהירה ומשתגעת בצבעים עמוקים של כתום וסגול בעודה נשרפת כמתה כמו שמש רפאים. ובצד ימין השמים גבוהים יותר בתוך מעטה של עננים שמתחיל להידמות לאט לאט לרצפה. שמים כחולים בגוון חם ובוהק יחסית, ששונה מגוון השמים הקודמים, משתרעים מעלינו ונמתחים על הכיפה האין סופית. זה מוזר, אני לא זוכר שבנוף הקודם היו כמעט עננים.
אנחנו עומדים עוד על הענן הדלוח, חוזר להרגיש כאילו אנחנו גיבורי על בזכות ההרגשה האדירה שממלאה אותי גם כעת כשאנו גבוהים מכולם ויש אווירה מעט סופנית. אבל היא מרגישה האדירה מכולם. היא מסתכלת אל האופק, פניה זוהרות בצורה יפהפייה. המראה הולם אותה כמו קסם חולמני ופרצופה החתולי נראה כמוו יהלום שמרצדים עליו אורות עמוקים של כתום וסגול מן השקיעה. "אם לא נוציא אותך מפה מהר, משהו נורא יקרה." אין כל רגש בקולה שהזכיר לי משהו עדין ואכזר כמו קרח. קולה אומנם אטום אבל אני חושב עכשיו שאני מזהה בפניה שרידים של דאגה.
כשאני תוהה אם היא מפחדת הרגשה קשה של קשיחות ממלאת את גופי. כאילו אסור לי לתת לה לפחד. גם אם היא 'מפחדת' עליי. אני חייב לצאת מפה. אבל אז, מה יהיה איתה? האם היא תהיה תקועה בחלום לנצח? האם היא אי פעם תצליח לצאת מפה? האם גם היא צריכה להתעורר? אולי פשוט אם רק אני אהיה בסדר, היא תהיה בסדר אחרי הכל.
ההרגשה של חיבה חוזרת אליי למרות שאני לא נוגע בה. כאילו מן צל של זיכרון. אני תוהה- למה היא אף פעם לא רוצה שאשתתף במפגשים שלהם? אולי היא רוצה, אולי אסור, אולי אוסרים עליה והיא חייבת לגרש אותי. האם חבריה החיות באמת חבריה? או שהם אוסרים עליה לראות אותי? יהיה אשר יהיה, לא אשאל שאלות ואעזור לה.
היא מתחילה ללכת על מרצפות העננים. אני מצטרף גם כן, לאט לאט מתחיל לחזור להרגיש את התנגדות הכובד שלי על המשטח הדמיוני והחלומי. כשהמשכנו ללכת בשעה שכיפת השמים נעשתה גבוהה יותר וגבוהה מעלינו. התחושה של זרות ממשיכה להתפשט בי ולהתפזר, ואני יודע שאני חייב לצאת מכאן. אני מביט בה, במושיעה שלי. באמת אכפת לה ממני? היא באמת רוצה לעזור לי לצאת מן החלום? וכשאנחנו נעצרים, המקום נראה כמו אפשרות של המוות.
עורבים נמצאים על העצים הערומים שדומים לקידונים וידיים מושטות שמנסות להיאחז במשהו מן המוות או מן החיים בשעות האיסורים שלהם, מלאים בערפל לבן. השמים בצבע הכחול, שנעשה מחליא, מתערבבים עם כל דבר שנראה מתחת. המשטח המעונן שדמה למרצפות לא נראה כבר גם כן בגלל הערפל. אני מרגיש כאילו המקום הזה מנסה לגרום לי לרצות למות. אני לא אמור להיות פה, בחלום הנוראי הזה. אני חייב לצאת מפה עכשיו. אני אפילו לו יודע אם בצעד הבא שלי אני עשוי ליפול לתוך חור; שטח חסר במשטח. ולפתע חלק מהמשטח שאני עומד עליו מתחיל לזוז.

שנינו עומדים על חלק מן הרצפה הזזה, ונראה שזה לא מטריד אותה כלל. היא רוצה להציל אותי ולעזור לי לצאת מפה לפני שהדבר הנוראי הזה יקרה. אנחנו מתחילים לרחף באוויר וזה נראה כאילו חלק מהערפל שהתנתק נושא אותנו עכשיו. לפתע, היא מוציאה ממקום שלא ברור לי מסיכת אב"ח ומרכיבה אותה על הפנים שלה.
"מה את עושה?" אני שואל ומתמלא חרדה. "חייבים להוציא אותך מפה." אני מרגיש קצת רע שהיא לא באמת עונה לי. "מה הסכנה?" אני מכוון את שאלתי, שוב פעם, לעובדה ששמה מסיכה.
אנחנו מרחפים ומרחפים לעבר הלא נודע, אני כבר לא יודע מה יש מתחת. מתחת לא קיים. אני שומע את צליל הקול שלה מהדהד מתוך הואקום המתבצר מתוך המסיכה בעמעום "אתה." ואז הכל נעצר ומתרחק, אני עוצר את הנשימה שלי ושומע את עצמי שואל "מה?"
"אתה עוד תהרוג את כולנו יום אחד." היא ענתה.
וכשאני מתעורר, אני יודע שעשיתי לה משהו, שלא ניתן לסליחה.


תגובות (14)

באמת עשית לי סיוטים עם הכתב הזה , לא תפסיקי? אני מרגישה חובבנית לידך ;)

12/01/2016 17:31

ההווווו ואני חשדתי שיצא נורא משעמם. אלפי תודות לך!!!!!

12/01/2016 17:34

וואו, זה יפהפה… אבל הסוף קצת הלחיץ!

12/01/2016 17:44

הההההההא סול XD יא מלכה תודה שקראת חחחחח *סומק* (רפרנס סיפורים ארוכים)

12/01/2016 17:48

חחח כן, אותו שרדתי עד הסוף… בזמן שאכלתי צהריים °_°

12/01/2016 18:00

תודה על התגובה חח ממש לא היה לי ביטחון בקטע הזה

12/01/2016 18:01

הייתי רוצה לקרוא את זה אבל זה יותר מדי ארוך.. ואין לי כח לקורא את כל זה עכשיו
בקיצור כל מה שיש לי לומר זה בננה
בננה

12/01/2016 19:28

זה ממש יפה. שוקעים לתוך וזה נהיה קצר להפליא.

12/01/2016 20:06

נייט, מובן. דני, אתה נסיך תודה על הפירגון (:

12/01/2016 20:20

זה יפה. חוץ מהסוף. הוא מרגיש נדוש ("אתה הסכנה"). אבל כל השאר פנטזיה חלומית ומטרידה. אפילו קצת מפחידה.. ממש יפה.

13/01/2016 18:26

קראתי ואז שאלתי את דני אם הסוף מפגר כי הרגשתי שזה בנוי חרא וצפוי וקךישאתי. אני ממש שמחה שמוח כמו שלך יכל ליהנות מזה (:

13/01/2016 19:53

רעיון יפה.(בהתחלה קצת הזכיר לי את מפלצות בע"מ משום מה)סיפורים לפני השינה לאחים קטנים.ממש אהבתי.אמרתי כבר שאני אוהבת את הכתיבה שלך??

15/01/2016 13:21

חחח דווקא חשבתי שהסוף לא מפתיע בטירוף. מעניין שדמיינת מפלצות בעמ חחחחחחח זה מאוד שונה מבחינת אנימציה למה שאני מדמיינת.

15/01/2016 21:32

באמת יפה

23/02/2017 18:24
17 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך