מבט לאחור

עמדתי מול המראה ובחנתי את עצמי. העיניים הירוקות שלי הבהיקו מול השמלה השחורה הנוצצת שלי מפריז. חייכתי לעצמי. אחר-כך, עצמתי את עיניי ונשמתי שתי נשימות עמוקות.
כשפתחתי שוב את עיניי, אימא הייתה לידי והתבוננה בי בשקט.
"שוב החלפת את השמלה?" שאלה.
"מה דעתך על זאת?"
היא לא ענתה.
"מי יהיה שם עוד?" שאלה.
"אמירה ובעלה."
"מזמן לא ראיתי את אמירה. כמה ילדים יש לה עכשיו?"
"את גרה בכפר או אני?"
"מאיפה אני אדע כמה ילדים יש לכל אחת? כל יום נולדים ילדים חדשים בכפר הזה."
היא התבוננה בי בעיניים הירוקות דהויות שלה, שפעם היו נוצצות כמו מי הכנרת מתחת לעצי האיקליפטוס. כך אבא היה אומר כל פעם שעשינו שייט בסירות הקאנו, ולא הסיר ממנה את עיניו. בדיוק כפי שכרגע היא עשתה. אבל אני ידעתי שהיא כבר לא חושבת על אבא.
בסוף היא אמרה: "את חברה שלה, לא אני."
"לא שמרנו כל-כך על קשר. מזמן לא דיברנו."
"אם כך, זאת ההזדמנות שלך היום. אל תנתקי קשר."
"את מתכוונת לאמירה?"
"אמירה היא אישה מאד נחמדה. וגם סירין. יש לך מזל."
"כן."
היא נאנחה עמוקות ונעצה בי מבט דואג ואני ידעתי מה היא הולכת להגיד ומה הולך לקרות, אבל אני לא אתן לה לעשות זה. בטח לא עכשיו.
"איפה התיק שלי?" התחלתי לחטט בשמלות הזרוקות על המיטה, מתחת למיטה, מעל לשידה. "יא אללה, עכשיו הוצאתי אותו מהארון. איפה שמתי את זה? הו הוי עלינא1, דווקא עכשיו!"
היא יצאה מהחדר בהרמת כתפיים, ואני ניגשתי לארון, פתחתי את הדלת האמצעית והוצאתי את התיק.

* * *

הבית של סירין היה גדול ויפה. היא הובילה אותי לכל פינה כדי להראות לי כל חדר, כל פינה, אבל אני הסתפקתי בקומת הקרקע ולא עליתי לקומה העליונה, לחדרי השינה. הרגל כואבת לי מאז אתמול. וואל2, באמת? כן, אבל הבית מקסים.
התיישבנו בגינה האחורית אליה הובילה דלת מחדר המטבח המרווח. אמירה ובעלה הגיעו באיחור קצת.
סירין לא הפסיקה לחייך כל הערב. היא הקפידה להראות לכולם, ובעיקר לי, כמה שהיא שמחה. אייבק שתה הרבה קפה, כוס אחר כוס, הוא ישב ללא שום הערות ביניים לאורך זמן ארוך מדי, לטעמי. הגנבתי לעברו מבט מעת לעת. הוא נראה לי מהורהר קצת, וגם התעסק עם הילד רוב הזמן.
"ממילא אין להם בית ספר מחר." אמרה סירין בלי להביע שום דאגה שהשעה הייתה כבר מעבר לתשע וחצי. טוב, מה אכפת לה?
היא לבשה שמלת שיפון בצבע סגול בהיר, וסנדלים באותו צבע בדיוק, עם עקבים גבוהים למדי, כמו תמיד, ישבה בצדי השמאלי.
"רוצה עוד חלוז'3?" שאלה והגישה לי את הצלחת עם החיוך הרחב שלה, ובעיניה, לפתע, הבזיק ניצוץ משועשע. עניתי בשלילה והיא פשוט חזרה לשבת והחזירה רגל על רגל.
אמירה ישבה לצדה השני, ועל שפתיה היה שרוי חיוך של ילדה שאף אחד לא בחר בה כשותפה למשחק, מה שתמיד היה קורה. טוב, נו, בכל זאת, בעלה בחר בה.
מוסא ישב לצדה, קרוב מאד אליה, ופטפט בקול רועש עם אייבק שהשתדל להסבות לו תשומת לב, אבל ללא הצלחה רבה. הילד נדבק בו וכל הזמן ביקש כל מיני דברים.
"באב4!"
"כן, סינפן5?"
"רוצה עוד קולה."
"קח, סינפן."
"באב!"
"כן, סינפן?"
"רוצה תששש6."
"בוא, בוא, מהר, סינפן."
אייבק קם והלך עם הילד אל תוך הבית. סירין ישבה נינוחה מאד ושמרה על חיוך. נראה שהיא אפילו לא שמה לב שהוא קם.
"אז מתי נתחיל לקרוא לך דוקטור, נטשה?" שאלה.
"אני אמורה לסיים עד סוף הקיץ."
"מצוין. כל הכבוד לך."
"זה כבוד לכל הכפר. כמה דוקטורים בסך הכול יש לנו?!" אמרה אמירה.
מוסא לקח עוד חלוז' ונראה שהוא לא סופר בכלל כמה הוא אוכל.
"רוצה עוד קולה?" שאלה אותו אמירה מיד ולא חיכתה לתשובה. היא מילאה לו את הכוס שלו בקולה.
מוסא שתה בלהיטות קולנית. "לא משעמם שם בפריז?" שאל.
"אתה מתכוון שבכפר לא משעמם?" עניתי לו בשאלה.
"פה יש הכול."
"מה יש?"
"משפחה, בית, חברים…"
אמירה, שהביטה בבעלה בזמן שאכל ושתה, נפנתה אליי בפתאומיות, עיניה התרוצצו על פניי לרגע ארוך, אך היא לא אמרה כלום. היא אף פעם לא אומרת. חשבתי על דבריו דקה או שתיים, ובסוף עניתי: "טוב, אבא אף פעם לא משעמם."
"חביבתי," קפצה סירין לשיחה. "שניכם חסרים לנו בכפר."
אייבק חזר והתיישב שוב בכיסא שלו. "השכבתי אותו לישון." אמר. "הוא היה מותש וישר נרדם."
לפתע, אמרתי: "רוצה חלוז'?" והגשתי לו.
" מאג'7 אל תתני לו לאכול עוד." אמרה סירין. "הוא בדיאטה."
הוא לקח את החלוז' והודה לי.
"בחיים לא הייתי מאמינה שהוא ישמין. כל היום הוא יושב במשרד, חוזר הביתה וממשיך לשבת מול המחשב או הטלוויזיה. רק בחודש האחרון הוא עלה חמש קילו." אמרה סירין, כאילו הוא לא היה יושב שם.
"טוב, לכל עבודה יש יתרונות וחסרונות." אמר מוסא. "במפעל אין לנו שנייה לשבת או לנוח. ככה זה עשר שעות ברציפות."
עיניו של אייבק התרוצצו פה ושם ללא נחת. כמה שקט היה הערב, חשבתי, תהיתי אם קרה משהו. נו, באמת, מה יכול לקרות יותר מזה?
כמה מוזרים החיים האלה! הם פורשים לפנייך הזדמנויות גדולות בזמן שאת הכי לא מצפה, הכי לא מוכנה, מותירים אותך נבוכה וחסרת אונים, אין לך ברירה אלא לסרב, להתעלם, ואז, הם פשוט סוחבים מתחת לרגלייך את כל מה שנפרש, כמו ילד שנעלב בלי שום סיבה מוצדקת, ואז, זה פשוט לא חוזר יותר.
הוא היה כך-כך שונה באותה חתונה שרקדנו יחד ק'אפה8. פניו קרנו מאושר, שיערו החום, שהיה אז מסולסל בשובביות, ריחף מעל מצחו. מדוע בעצם סירבתי לו? אולי אם הייתי מחזירה לו מבט באותו ריקוד, או שולפת לו איזה חיוך, לא היה עמה היום. הוא אפילו לא היה חושב על זה. זה בטוח. אבל היא הייתה עיקשת, תמיד הייתה כך, היא לא ויתרה. והיא לא הייתה צריכה ללמוד כמוני. בשביל מה הייתה צריכה ללמוד בכלל? היא ידעה בדיוק מה היא צריכה והיא השיגה את זה. ומה אני בעצם ידעתי אז? שאני הולכת ללמוד. ולמדתי. אבל החיים מלמדים אותנו מה שאף אוניברסיטה לא מצליחה ללמד. אבל קצת באיחור הייתי אומרת.
"נכון שרואים עליו?" שמעתי את סירין שואלת אותי.
"מה?"
"שהוא השמין."
הוא נעץ בי את מבטו, עיניו להטו, ולשבריר שנייה חלפה בי המחשבה שהוא נזכר, כמוני, באותם רגעים. אותו ריקוד.
דממה נפלה. כולם הביטו בו, והוא בי.
"לא." אמרתי וקמתי ממקומי. "עליי ללכת עכשיו. היה טעים מאד. תודה, סירין."
אמירה ומוסא גם קמו ללכת.
כשהגעתי לדלת אמרה לי סירין: "שמחתי לארח אותך, חביבתי. תבואי תמיד." היא לחצה את ידי ונפרדה ממני בנשיקות על לחיי. והוא עמד שם, לידה, קרוב מאד אליה, ולא אמר כלום. רק הביט בי עוד פעם אחרונה.

כפר קמא
1.1.16
…………………………………………………………………………………………………………………..
1 הו הוי עלינא- ביטוי שמבטא תסכול
2 וואל- מילה המציינת פליאה וגם הרבה
3 חלוז'- מאכל צ'רקסי
4 באב- אבא
5 סינפן- (האור שלי) מילת חיבה בעיקר לילדים
6 תששש- פיפי
7 מאג'- אנא
8 ק'אפה- ריקוד צ'רקסי איטי