מגירה חצי פתוחה

נדרשו יומיים של שתיקה,
כמעט יומיים שלמים של התנתקות מהעולם
שקיעה וחושך.
רק אני ועצמי בתוך עצמי.
זה היה השקט הכי רועש, הכי צורם, הכי מכאיב.
שקט שהוא בעצם צעקה אחת גדולה,
זעקה רועמת שלא תישמע על ידי אף אדם.
דמעות של איבוד, עיבוד.
רסיסים של הבנה זלגו מתוך עיני.
נגמרת כדי להתחיל, כדי להתקדם, כדי לעכל ולהקל.
הסערה מתחילה לדעוך אט אט, נותנת לקרן שמש עקשנית לחדור מבעד לחלון להאיר, להעיר, לפתוח.
נפתחת חצי מגירה, מחליטה שכך היא תישאר עד חלוף הסערה הבאה.

"יש מגירות שעדיין אני לא פותח
עד שיוסיף בי אור"…