מתוסבכת – פרק 9

״גל?״ לחישה חזקה נשמעה באוזניי ופתחתי את העיניים שלי אחת אחרי השנייה כשרון מביט בי בתהייה, ״נרדמת״ אמר בחיוך. ישר התיישבתי והבטתי סביב, רואה שהסרט עוד מוקרן. ״סליחה״ מילמלתי בעייפות. ״על מה?״ צחק ״גם אני עייף, אולי נפרוש לחדר?״ שאל והינהנתי קלות. ״כן כן״ אמרתי וקמתי ישר ורון אחרי. נשכבנו על המיטה שכל אחד נפרס לצד אחד, הוא ליד הקיר ואני בצד הפתוח. העייפות כבשה אותי ומהר גם התכסתי בשמיכה.
פתחתי את עיניי במהירות וישר הזדקפתי, הבטתי לצד המיטה וראיתי את רון נשכב עם הדובי הגדול שיצחק קנה לי עוד בזמנו, מחובק. חייכתי מהסיטואציה וקמתי לבדוק מה השעה, נרגעתי שהבנתי שעברה רק חצי שעה ולא יממה שלמה. ״רון!״ צעקתי וזרקתי עליו כרית, הוא התעורר במהירות מההלם ופתח את עיניו שזהרו מאור השמש שבקע מהחלון. ״אני עייף״ ציין וחזר לחבק את הדובי ששיערו הבלונדיני מעורפל. ״נו רון״ צעקתי עליו שוב. ״אני קם״ אמר והתיישב לאט לאט ״אני רוצה לראות את המתנה״ אמר פתאום בלי קשר לסיטואציה. ״טוב״ אמרתי ופתחתי את הארון שלי. ״מה קנית?״ שאל. ״חכה תראה״ אמרתי בעודי ממשיכה לחפש. ״אני מקווה שלא תחתונים כמו פעם שעברה של הנשקו לי את התחת וכאלה״ אמר. ״לא, ואלו היו אחלה תחתונים״ ציינתי את העובדה הנכונה ביותר הזאת. ״האמת שאת צודקת, אני אפילו לובש אחד עכשיו, רוצה לראות?״ אמר בחיוך. ואני הרגשתי את קופסאת הקרטון בידי. ״מצאתי״ אמרתי ושלפתי את זה ישר, מסתובבת לכיוונו להראות לו. רון התחיל לצחוק כל כך חזק שדמעות ניצנצו בעיניו ״זה לנו?״ שאל בחצי ציניות. ״מצחיק״ אמרתי ובאמת צחקתי. ״אני לא מאמין״ אמר והתחיל לנשום. ״אני השקעתי את החסכונות שלי, מה אתה צוחק?״ הבטתי בו מבולבלת. ״צודקת סליחה, זה בהחלט שימושי יותר מפעמים אחרות, תודה גל״ אמר וקם לחבק אותי וישר שלף את זה מימני. ״איך את יודעת שזה המידה שלי?״ שאל. ״זה וואן סייז״ ציינתי ״אעלק שימושי״ צחקתי ממה שאמר קודם לכן. ״לכי תדעי״ אמר בחיוך והכניס את קופסאת הקונדומים לתיק. ״זהו אני לא חייבת להביא לך כלום ליום הולדת״ אמרתי ״רק עוגה״ השלמתי את המשפט. רון חייך וקם אל הפלאפון שלו ״השעה חמש וחצי וכבר חושך, רוצה נלך למנטה?״ שאל והביט בי מחכה לתשובה. ״בטח, כל עוד אתה מרים אותי בהלוך, אני בטוח אתעצל״ אמרתי בעייפות ולקחתי כסף מהשידה שלי, ויצאנו החוצה. היה מצחיק כמו תמיד, הוא דיבר איתי על הבנים והשטויות שלהם ואני דיברתי על הבנות ושגעונות שלהן. ״מה עם אור?״ שאל לפתע כשלגמתי עוד שלוק מהפיוזטי שלי. ״מה איתו? כלום, מה כבר יכול להיות״ אמרתי באדישות ומלמלתי. ״לא יודע חשבתי, ראיתי שדיברת איתו בערב״ אמר מביט בי, אנחנו ישבנו על הספסל בחוץ. ״באיזה ערב״ שאלתי אך ישר נזכרתי ״אה, כן.. לא כלום, האמת שהוא אפילו עיצבן אותי, או שהייתי עצבנית ממך, לא זוכרת״ אמרתי בעודי מתקשה להיזכר. ״וואלה״ ענה ביבוש ״מה?״ שאלתי בחוסר עיניין. ״כלום״ אמר כאילו באמת כלום.
רון כבר חזר הביתה, ולא הפסקתי לחשוב על מה אני הולכת לעשות עם אור. אולי אני אגיד לו וזהו? נוריד את האבן המעצבנת הזאת מימני, או לוותר. הכי קל, לא לדבר לא להסתכל ולא לשמוע. טוב אבל על מי אני עובדת? אי אפשר לוותר בכזאת קלות, אולי עכשיו כן אבל כשאראה את פניו שוב מחר, אני לא אזכור את ההבטחה הזאת לעצמי. ואם אני אוותר עכשיו, את בשביל מה נלחמתי בכלל? ואם נלחמתי…