מיואשי החיים (לא רפרנס לעלובי החיים)

אנשים הולכים, דוחפים, מדברים, וממשיכים ללכת.
גשם יורד, העולם אפור, עננים מעל ואנשים הולכים להם ברחובות, מעטים הם האנשים שעומדים להם, במקום, מסתכלים, נדחפים, נרטבים.
הרחובות חשוכים, כבר אין שמש, הרחוב רטוב, שלוליות שחורות מכל עבר, אנשים כבר בביתם, ואותם האנשים עומדים, מחכים, מסתכלים אל השמיים בייאוש ומחכים, חלקם מתוחים, החדשים בוכים, הישנים מסתובבים בראש מורכן ומחפשים אחר חברה, המיואשים עומדים בעיניים ריקות, כולם מלאי שאריות של התקווה, כולם נשברו ע"י החיים.
יום, שמש מעל, קרעי העננים מרחפים בשמיים, הכל כרגיל, אנשים ממהרים, הולכים, נדחפים ודוחפים את המיואשים, אין זה מתפקידם להתערב ולשאול מדוע הם עומדים, מדוע לא אכפת להם, אחרת גם הם יפלו בתהום החשוכה.
ערב, העולם חזר לשקט, המיואשים ממשיכים בשלהם, חלק בוכים, חלק מחפשים סיבה, חלק מקווים, חלק פשוט מחכים שמשהו כבר יקרה.

יום, ערב, יום ערב, יום…..

ערב, המיואשים ממשיכים בשלהם, אין חידוש, חלקם נעלמו מרוב ייאוש, חלקם נעלמו כי הם מצאו שאריות תקווה בלב, וחלקם נעלמו פשוט כי הם מצאו סיבה חדשה, אף אחד לא שואל אותם, כמו תמיד, מי הם, מה הם, מה הם עושים, אבל הצטרפו חדשים, העולם מלא בהם, אותם המיואשים שבאים כל יום, מאבדים תקווה, מאבדים רצון, מאבדים אמונה בעולמנו.
אך מידי פעם, באור ירח, יוצאת עזרה למיואשים, מיואש נתקל במיואשת והם מוצאים סיבה, הם מוצאים תקווה ואמונה, ואותם המיואשים למדו – כן לשאול, כן לעזור, כן לאהוב, כן להיכנס לתהום, לכל דבר יש תחתית, ברגע שנגעת בה אתה יכול להישאר שם, מעונה, אתה יכול ליפול נפילה אחרונה, להפסיק להרגיש, להפסיק לחשוב, להפסיק לחיות, ואתה יכול לעלות, לטפס למעלה, ובלי אמונה, בלי מדריכי דרך, בלי יד שתמשוך אותך, זה יהיה קשה מכל.