לראות פסיכולוג-פרולוג

"את רוצה להיכנס פנימה?" אמא שלי שאלה אותי ברכות, ישבנו באוטו כבר כמה דקות. הלב שלי החליט להשתגע ורציתי להירגע. הבטתי בעיניה הכחולות אבל חמות של אימי וזייפתי חיוך קטן, הרגשתי רע שאני משקרת לכולם, אני לא מי שאני באמת. הינהנתי ופתחתי את הדלת של המכונית, יצאתי לאוויר הצובט של החורף והבטתי בבניין בן שתי הקומות הלבן, הוא נראה כמו בניין דירות אבל באותו זמן כל כך היה מפחיד להיכנס לתוכו.
"עוד כמה זמן אנחנו אמורות להיכנס?" שאלתי אותה והיא הביטה בשעון היד שלה, שיערה המתולתל נופל לכל עבר כשהרכינה את ראשה לפרק כף ידה, היא קימטה את אפה ונכנסה לבניין,
"ארבע דקות, בואי נמצא את החדר." היא הביטה בלוח המתכת שציין באיזה קומה כל אדם ששכר חדר בבניין ישב, הפסיכולוג שלי ישב בקומה הראשונה.
"זה בקומה ראשונה, נעלה במדרגות אני לא רוצה לחכות למעלית." אמרתי וגררתי את רגליי למדרגות, העלייה הייתה קצרה וחיפשנו את השם שהיה מוטבע בלוח מתכת קטן ליד דלת פלדת שנראתה כמו עץ מעובד.
התיישבתי על אחד הכיסאות שפוזרו במסדרון הצר והתבוננתי בקירות, כמה ציורים קפצו מהקיר הלבן אבל שום דבר מיוחד, חוץ מהחלון שגדול הפתוח שעמד בסוף המסדרון, גיחחתי לעצמי והצבעתי על החלון.
"מאוד לא בטיחותי, כשהרוב בקומה הזאת מטפלים בבעיות נפשיות." אמרתי לאימי והיא דחפה אותי קלות.
"זאת לא דרך לחשוב רותם, אבל כן זה מצחיק." אמא שלי תמיד הבינה את ההומור המוזר שלי, לא ירשתי אותו מאבי אם זה מה אתם שואלים. שמענו דלת נפתחת ואדם יחסית מבוגר הגיח מבעדה,
"רותם?" הוא שאל לכיווננו והנהנו, היינו היחידות כאן שאלה כל כך מיותרת. הוא פתח את הדלת לרווחה וקמתי על רגליי,
"את רוצה שאני אכנס איתך?" אימא שאלה אותי והפסיכולוג כיחכך בגרונו.
"בפעם הראשונה כדאי שאחד ההורים יהיה נוכח, לפחות בהתחלה." הוא אמר ונשמתי עמוקות, רעדתי כולי למרות שלא היה לי קר, כל מה שרציתי לעשות הוא לא היכנס ולחזור הביתה למרות שזאת הייתה בקשה שלי ללכת לראות פסיכולוג או לפחות לקבל עזרה. אימא שלי נעמדה על רגלייה וכאילו שרגליי הלכו בפני עצמן אל תוך החדר, הוא היה מורכב משני חלקים, הכניסה שבה ניצב מטבחון קטן עם קולר של מי עדן וחדר מרווח שבו היו שתי ספות ומדף מלא במשחקים לכל שכבות הגיל, הבטתי בחדר ועיניי קלטו מיד שני חרבות אור של מלחמת הכוכבים.
"יש לו חרבות אור." ציינתי לאימי בחיוך קל והיא הביטה עליי במבט לא מבין, אבא שלי היה מחייך איתי, למרות שלא ראיתי אף מסרטי מלחמת הכוכבים ידעתי את מה שצריך לדעת. אחרי שסגר את דלת הכניסה הפסיכולוג הביא עוד כיסא כדי שאימי תוכל לשבת ביחד איתנו לפחות עכשיו, הוא התיישב באחת מהספות והתיישבתי מולו, הבטתי בו כדי לקלוט איך הוא נראה. עיניים חומות כהות, שיער שחור קצר שסודר ברשלנות לאחור ובגדים פשוטים, ג'ינס בהיר וחולצת פולו חלקה בצבע ירוק, הוא היה בנוי טוב, גוף ממצוע ופנים מעוגלות ורכות.
"שנתחיל לדבר על למה את כאן?"