חיים מצוירים – פרק 2- החנות של קריפימאוס

אתם מכירים את המשפט: "תחייך אל החיים והחיים יחייכו אליך חזרה"?
אז הוא לא חל עליי! או שפשוט המראה נשברה מהרגע שחייכתי.
כי היום ההוא הלך ונהיה יותר ויותר גרוע.
בשיעור מתמטיקה לא למדתי כי לא היה לי ספר (שחכתי לעשות מערכת בבוקר… איזה כיף!?)
ולא רק את זה שחכתי..
בהפסקת אוכל נזכרתי שהאוכל שלי עדיין על השיש בבית.
לא היה לי יותר כוח לכל היום הרע הזה ועשיתי את מה שאני הכי אוהבת לעשות.
עליתי לגג בי"ס ובדרך פלא נשארתי חיה…
התבוננתי בשמיים הפתוחים ונשמתי נשימה עמוקה שהרגיעה אותי.
"אז גם את אוהבת את המקום הזה?" הגיח רועי מדלת הכניסה לגג.
"כן.. יש כאן אוויר." ציינתי.
"למה את לא אוכלת עם החברות שלך? ראיתי את אורטל למטה." אמר כשנעמד לידי ונישען על המעקה כמוני.
הרוח העיפה עליי את ריחו של רועי- בושם של גברים= הריח האהוב עליי.
"אין לי אוכל." אמרתי לו.
"מה זאת אומרת?!" נבעת.
"אמא שלי הכינה לי אוכל ושכחתי לקחת אותו בבוקר אז אין-" התחלתי אבל הוא קטע אותי בכך שהושיט לי חצי מהסנדוויץ' שלו בפנים סמוקות.
"קחי, אני מקווה שאת אוהבת שוקולד." אמר כשהוא אפילו לא מסתכל לכיווני.
"תודה.." אמרתי ורציתי לקחת את האוכל אבל בשנייה שנגעתי בו הרוח התחזקה והאוכל שלי עף הרחק משם.
"ציינתי כבר שיש לי חרא מזל?" אמרתי לו.
הוא צחקק.
"קחי ביס." חייך אלי.
באתי לקחת ממנו את הפרוסה אבל הוא משך את זה חזרה אליו.
"לך יש מזל רע נכון? אבל אם תיקחי ביס כשזה בידיים שלי אז לא יקרה כלום." אמר.
"חכם.." ציינתי.
תפסתי את הידיים שלו והסמקנו.
לקחתי ביס אחד ואז ראיתי כשהרמתי את מבטי שפניי ופניו קרובות.
בלעתי את רוקי.
התחלתי לשמוע את פעימות ליבי.
עזבתי את ידיו ורצתי לדלת היציאה.
"עדי! חכי!" שמעתי את קולו של רועי מאחורי.
"שאלוהים יהרוג אותי כבר!" צעקתי כשהתחלתי לרדת במדרגות במהירות לא נורמלית.
אבל כמובן שהמטרה של אלוהים לא הייתה להרוג במיידי ונפלתי מחמש מדרגות ישר על הגב.
"אווץ'…" נאנקתי.
הראיה שלי היטשטשה אבל הספקתי לראות את פניו של רועי.
קמתי בחדר אחות.
"עדי!" קרא רועי כשרכן למולי.
"אני חולמת?.." שאלתי.
הוא צחק.
"לא, את לא חולמת.." אמר.
נהייתה שתיקה מעיקה.
"תקשיבי, אממ.." שבר רועי את אותה שתיקה.
הוא התקרב ללחוש לי משהו באוזן אבל אני פחדתי מקרבתו המהירה והסתובבתי לכיוון השני אבל כנראה שלא שמתי לב שאני כבר בקצה המיטה ונפלתי לריצפה בקול חבטה.
"עדי! את בסדר?!" קרה רועי כשבא ועזר לי לקום.
התרוממתי מהריצפה ואז נבהלתי מהשעה.
"מה השעה!? מהר!" צעקתי אליו.
"עכשיו 3 וחצי.." אמר כשהביט בשעונו.
"שיט! אני מאחרת לאורטל!!!!" צעקתי כשקמתי והתחלתי לרוץ לכיוון הדלת של היציאה ומשם לאורטל.
הלכתי עם אורטל ,כמו שהבטחתי לה, לחנות והחלטתי לקנות גם לעצמי כמה עפרונות.
אני מסוג הבנות שממש אוהבות לצייר ומציירות באמצע השיעור את נסיך החלומות שלהן, או סתם את המנהלת עם פרצוץ מצחיק.
בקיצור הלכתי עם אורטל לחנות אחת שקראו לה "קריפימאוס."
אומרים שמי שמוכר שם הוא אדם משוגע אבל הוא גם מביא את הסחורה הכי מגניבה בעיר.
אני אישית פחדתי ללכת אבל תנסו אתם להתנגד לאורטל והשטויות שלה.
למה פחדתי?
כי המוכר המפחיד עם המשקפיים שהגדילו לו את העניים רק הוכיח שמה שסיפרו עליו זה נכון.
אבל לאורטל יש חתיכת אומץ אז לא היה לה אכפת.
"ואוו! תראי איזה משקפיים מגניבות!" קראה לכיווני כשפנייה דבוקות לחלון הראווה של החנות.
התבוננתי בחלון וראיתי את המשקפיים שהיא מתכוונת אליהן והזדעזעתי .
הן היו צהובות עם נקודות סגולות וגדולות עם נצנצים עליהן.
"כן, הן…. מיוחדות…" החזרתי מנסה לא לפגוע.
המשכתי להתבונן במשקפיים עד שהמוכר הבהיל אותי בכך ששם את ראשו ביני לבין המשקפיים במהירות כזאת שנרתעתי אחורה מחמת עיניו המפחידות.
"קדימה בואי נכנס!" צעקה לעברי ונכנסה לחנות בריצה.
אני רצתי אחריה וכאשר נכנסתי אורטל כבר לא הייתה שם.
החנות הייתה ענקית! כמו סופר!
והייתה מורכבת ממסדרונות של ארונות דו-צדדיים שעל כל מדף יש מוצר כל שהוא ומאחוריו את הקופסאות שמכילות עותקים של המוצר.
"אורטל!" קראתי לאוויר אבל לא שמעתי תשובה.
"אסור לצעוק כאן." לחש באוזני המוכר ואני נבהלתי כ"כ שהפלתי את התיק שלי וכל המחברות ציור שלי נשפכו ממנו כאילו רק חיפשו הזדמנות לברוח.
פניו של המוכר היו ארוכות עם עף יותר ארוך ועיניו אולי היו כחולות אבל זה לא אומר שמותר להבליט אותם ככה!
ושערו היה חום מקורזל והיה נדמה שהקצוות של שיערו היו שרופים.
"סליחה! "זרקתי והתכופפתי לאסוף את כל המחברות ומחברת אחת נפלה לי שוב(אני והמזל שלי…)
וממנה גלשו כמה ציורים.
המוכר הרים ציור אחד משם(ציור של עין אנושית.. לא כמו שלו…)
"אז את אוהבת לצייר?" חייך אלי.
אני לקחתי ממנו את הציור והנהנתי.
"יש לי משהו בשבילך…" הוא אמר והחל ללכת לכיוון הקופה .
הוא פתח את הקופה בקול~דינג~ והוציא משם עיפרון.
הוא הגיש לי אותו בידיים רועדות.
העניין נהפך מוזר יותר.
והמוכר רק המשיך להבהיר לי כמה שהוא משוגע.
"זה עיפרון מיוחד, אבל אל תגלי לאף אחד שהוא אצלך, אחרת ציורע יגיע!" אמר לי וצחק צחוק מוזר…
משהו עם צחוק של רשעים ונחירות של חזיר.
אני בחנתי את העיפרון השחור והלא-כזה-מיוחד.
"כן,כן כמה הוא עולה?" שאלתי,מתעלמת לחלוטין ממה שהוא אמר.
"אני נותן לך אותו במתנה!" הוא אמר בנימה מתרגשת ושקטה.
העליתי חיוך מאולץ ופניתי משם כדי לחפש אחר אורטל.
"איזה מן עיפרון זה ,בכל מקרה?"שאלתי את עצמי כשבחנתי את העיפרון.
עיפרון מקולל!"צעק המוכר שהגיח מאחורי והבהיל אותי.. שוב.
"תקשיב לי טוב! אה…" אמרתי ואז נזכרתי שאני לא בדיוק יודעת את שמו, והוא ראה זאת.
"ד"ר קריפי." השלים אותי.
"ד"ר קריפי! תפסיק להבהיל אותי ככה! יש לי לב חלש!" צעקתי עליו.
"אבל תישמעי לאזהרתי.. העיפרון מקולל…" אמר ונעלם משם בריצה.
הלכתי לחפש את אורטל וכל הזמן המוכר נעמד לי בדרך ואזהיר אותי שוב ושוב…
ולאחר שעה כבר לא היה לי כוח לחפש אחריה אז נעמדתי בכניסה לחנות וראיתי שמחשיך, ואני מאחרת הביתה.
"יופי! מה יכול להיות יותר טוב ביום הזה!?" שאלתי את עצמי.לא הייתי צריכה לשאול את זה!
רעמים הרעידו את החנות כולה ותוך כמה שניות הגשם דפק על החלון בחוזקה.
"עכשיו אתה סתם שונא אותי!" אמרתי לאלוהים כשאני מביטה לשמיים.
לבסוף אורטל הגיעה לקופה עם איזה 300 דברים שהיא חייבת- חייבת- חייבת!!!
"יש לך מטרייה?" שאלתי אותה.
"לא, ולך?" שאלה אותי כשהתבוננה בפחד החוצה אל עבר הגשם שאיים לפרוץ לחנות דרך החלון.
"כן,יש לי! אבל אני שאלתי אותך כי רציתי את שלך!" אמרתי לה בציניות עצבנית.
"נו מה את מפגרת!? למה את צריכה את שלי?!" אמרה לי, לא הבינה שאני צינית.
"הייתי צינית!" גיליתי לה.
"טוב.." אמרה ואז שתקנו שנייה.
"אז אין לך נכון?!" וידאה.
הסתכלתי עליה במבט כועס והיא הבינה…
"אוקיי אוקיי! אז אני קופצת לדודה שלי להביא מטרייה." אמרה לי כשהלכה לכיוון הדלת.
"טוב תביאי גם בשבילי!" קראתי לעברה לפני שיצאה.
אבל אז חזרתי בי… עם מזל כמו שלי.. איזה סיכוי יש לי לחזור הביתה בחתיכה אחת לא משנה מטרייה ולא מטרייה.
אבל לבסוף התפשרתי על לחכות למטרייה ממנה ולבינתיים ללכת להסתובב בחנות הענקית הזאת.
נעצרתי מול מדף ספרי והתבוננתי על ספר אחד.
קראו לספר "10 לוחמים"
"מעניין.." אמרתי לעצמי.
לקחתי אותו והלכתי לקופה לקנות אותו.
המוכר הביט בי בעניים משתעשעות, כאילו אני המשחק החדש שלו.
לפתע הפלאפון שלי צלצל.
"הלו?" שאלתי כשהגשתי למוכר את הספר.
"תקשיבי, אני הולכת לישון כאן בסוף אז אני לא יכולה להביא לך מטרייה.. ביי!" אמרה אורטל בנשימה אחת וניתקה לפני שהספקתי להגיד "גויבה."
בכל מקרה יצאתי מהחנות והלכתי בגשם עם השקית שבתוכה הספר שקניתי ביד אחת.
הלכתי לתחנת האוטובוס.
אבל התחנה שמצאתי הייתה עמוד ולא יותר.
ולא הייתה מושבים עם מחסה מפני הגשם אז התקדמתי לתחנה הבאה.
ונחשו מה ראיתי?!
אני יספר לכם… האוטובוס עבר לי מול הפנים כשהייתי עוד באמצע הדרך לתחנה.
"אז פספסתי את האוטובוס! אז מה!?"אמרתי מנסה להישמע אופטימית, אבל השגתי מבטים שואלים מהאנשים ברחוב.
"ו-אני רטובה עד העצם…ו-יש לי מזל חרא…" הוספתי.
"עדי?" נישמע קול מוכר.
"רועי?" הסתובבתי, זה היה רועי.
הוא עמד שם, המום עם המטרייה ולאחר כמה שניות של התאפסות רץ לכיווני ונתן לי להתכסות במטרייה שלו.. איזה חמוד הוא?! נכון?! מסכימים אותי?! טוב זה לא הסוף…
היינו כ"כ קרובים מתחת למטרייה עד ששמעתי את נשימותיו.
"מה את עושה כאן?" שאל אותי כשהתחלנו ללכת לתחנה.
"אני הייתי עם אורטל אבל היא ברחה לי… מסתבר שחוץ ממזל חרא יש לי גם חברה חרא" עניתי.
"את רוצה…אממ… לבוא אליי לקחת אולי משהו יבש ללבוש או אפילו לחכות עד שהגשם יפסק? את לא רוצה להתקרר נכון?" שאל אותי בפנים סמוקות ואני תהיתי אם הוא אמיתי בכלל…כי באמת! כמה טוב יכול להיות בבן אדם אחד?!
ולמרות הקור הקודח יכולתי להרגיש את גופי נמס מהתרגשות.
"תודה אבל אני יכולה להגיע…-" עצרתי בשל האפצ'י שקפץ לי.
הוא הגיש לי תישו מכיסו וצחק.
"בואי…אל תדאגי אני לא אנס סדרתי בזמן הפנוי שלי…" אמר לי בטון משועשע.
"תאמין לי..אחרי יום כזה.. אני לא יהיה מופתעת אפילו אם תגדל בבית פיל ורוד שנוטה לדבר צרפתית ואוהב לחבוש ברט."אמרתי כשקינחתי את אפי.
הוא צחק, ואהבתי את צחוקו.
הגענו לבית שלו ואף אחד לא היה שם.
הוא לקח את המעיל שלי ותלה אותו לצד מעילו בכניסה לבית.
"בואי, תשבי שם, אני ידליק מזגן על חום ואתן לך מעיל יבש."
אמר לי כשהצביע על הספה בסלון.
הלכתי לשבת.
לאחר כמה שניות שמעתי שהמזגן מתחיל לפעול ורועי הופיע בכניסה לסלון עם כוס ביד אחת ומעיל ושמיכת פוך ביד השנייה.
"קחי, זה שוקו חם, ותתכסי בשמיכה, זה יחמם אותך עד שהגשם יפסק." אמר כשהגיש לי את הכוס ואת השמיכה שישירות שמתי אותה עליי והתכרבלתי בה.
"תודה…" אמרתי לו.
"זה בסדר…" אמר כשהתיישב לידי.
ראיתי שהוא קצת רועד..
"גם לך קר… בוא תתכסה איתי.." אמרתי לו כשאני מסמיקה עד השמים.
הוא התקרב אליי וכיסה את עצמו.
כנראה שבאמת הייתי רעבה כי הידיים שלי רעדו ושפכתי את השוקו על עצמי.
"אווץ'!" צעקתי .
רועי קם מהספה ורץ למטבח להביא לי מגבת.
"באמת יש לך מזל רע.." צחק כשהגיש לי את המגבת.
לאחר שנתן לי גם חולצה אחת משלו התיישבנו שוב מול מסך הטלוויזיה הדולק.- באותו הזמן היה סרט רומנטי כזה. ושתקנו, שקועים בסרט.
לפתע הדמויות הראשיות התחילו להגיד משפטי אהבה כאלה ואז קירבו את פניהם אחד אל עבר השניה. לאט לאט במוזיקה רומנטית ברקע.
הפניתי את מבטי לרועי והוא אלי, והסמקנו.
"סתם סרט טיפשי!" אמרנו ביחד.
צחקנו ורועי כיבה את הטלוויזיה.
שתקנו, הרגע נהיה שקט עד כדי כך ששמעתי את זמזום המזגן ואת תקתוק השעון.
"עדי, א-אני חשבתי.." גמגם כשהוא מאלץ את פניו לא להביט בי.
"רוצה ללכת מחר ללונה-פארק איתי?" שאל אותי.
"כאילו, כמו דייט?" חשבתי לעצמי.
"בטח, למה לא…" עניתי לו. כשקיוויתי שאני לא ימות בדרך הביתה כדי שאני יוכל ללכת מחר איתו.