צעד אחד רחוק מדי- פרק 13

יצאתי עם חברות למסיבה. לבשתי שמלה קצרה שחורה ונעלי עקב שחורות בהתאמה.
שתינו, נהנו, ואז האלכוהול התחיל להשפיע על שלפוחית השתן שלי.
רצתי איזה 4 פעמים לשירותים במהלך הערב, וכל פעם התור היה ארוך יותר מפעם שעברה.
"לעזאזל, איזה תור ארוך" מלמלתי ונשענתי על הקיר. טוב, חשבתי שהיה שם קיר.
מסתבר שזה היה גב של מישהו, שלא ממש תמך בי כמו שקיר היה תומך.
נפלתי אחורה וקיבלתי מכה בראשי. הוא רכן מעלי וכל העולם הסתובב לי.
הוא עזר לי לקום והתנצלתי- "א..אני מצטערת. חשבתי שאתה קיר"
הוא צחק. "לא, לא בגלגול הזה בכל אופן, מצטער לאכזב אותך"
"איך קוראים לך?" הוא המשיך.
הדבר האחרון שרציתי הוא לפתוח בשיחת חולין.
הוא היה חמוד והכל, אבל ממש הייתי חייבת להשתין.
"אה.. הילי"
"רוצה שאני אקנה לך משהו לשתות, הילי?"
לפני שהספקתי לענות מיכל קפצה עלי- "לא תודה. היא שתתה מספיק" וסימנה לו ללכת.
"תגידי לי הכל בסדר איתך? ראיתי את הנפילה המביכה בטירוף הזאת מרחוק"
המוזיקה החזקה בהגזמה יחד עם קולה של מיכל כמעט חוררו לי את הראש.
"חשבתי שהוא קיר"
"את מה?" מיכל שאלה ופרצה בצחוק.
"קיר"
"הילי את שיכורה"
"מיכל את יפה"
"תודה גם את"
"לא אני מתכוונת לזה"
"אני גם" היא חייכה ועמדה איתי בתור לשירותים.
עד אותו ערב הרגשתי שלכל מקום שאני הולכת עם מיכל, מסתכלים רק עליה.
היא הייתה היפה בינינו, החכמה, המוכשרת יותר.. בהכל.
אבל באותו ערב, הרגשתי שמסתכלים גם עלי. בנים, בנות, כולם.
"מיכ, את יודעת שמלא בנים הסתכלו עלי הערב?"
"ברור. למה את מופתעת? את שווה אש הילי"
"עד היום תמיד ראיתי אותך כשווה היחידה מבין שתינו"
"זה כי את סתומה" היא אמרה ונתנה לי דחיפה קטנה.
הבעיה, שהייתי שיכורה- והדחיפה הזאת כמעט הפילה אותי שוב פעם לרצפה.
איבדתי שיווי משקל ומיכל תפסה אותי במהירה- "יאוו סליחה" היא מיהרה להתנצל- "שכחתי שאת שיכורה. כמה שתית בכל אופן?"
"לא יודעת איזה.. ארבע..עשרה שוטים ?"
"הילי את לא נורמלית! איך את עדיין עומדת על הרגליים?"
"בקושי"
"שתיתי שישה שוטים ומתחיל לכאוב לי הראש"
מיכל סיפרה לי על כל מיני בחורים שהתחילו איתה הערב ולבסוף שאלה- "מה איתך? ראיתי שגם איתך התחילו לא מעט"
"כן.. אבל לא רציתי אותם"
"למה לא?"
"לא יודעת.. הם לא הטיפוס שלי"
"גברים חתיכים לא הטיפוס שלך?"
"שתקי"
"אההה… אני מבינה מה קורה פה. דין הוא הבעיה."
"מה? מה קשור דין? למה הוא הבעיה?"
"הם לא היו דין. זאת הבעיה"
"את נורא מצחיקה מיכ"
"תעשי לי טובה הילי. את יודעת שזאת האמת"
גלגלתי עיניים ובהיתי בתקרה.
מה קורה עם התור הזה?? האסלה עשויה מזהב או משהו שכולם נשארים בתא איזה חצי שעה??
"יאו נטע מקיאה. את בסדר פה לבד?" מיכל שאלה פתאום וקטעה את חוט המחשבה שלי על האסלה שעשויה או לא עשויה מזהב.
"כן כן בטח" מלמלתי וסימנתי לה ללכת.
"אני אחזור עוד מעט, מבטיחה"
מיכ הייתה מסוג החברות שתמיד עוזרות לכולם במסיבות. אין על מיכי שלי.
בעודי מחכה עדיין בתור דפדפתי באנשי קשר שלי ונעצרתי בשם של דין.
איף, איזה מסובך כל הקשר הזה.
סוף סוף נכנסתי לשירותים וכשיצאתי הרגשתי שעולה לי קיא.
לחזור לשירותים לא היה אופציה בגלל התור אז רצתי מחוץ למועדון והקאתי את הנשמה שלי.
שלחתי הודעה למיכל- "יצאתי החוצה. הקאעתי. תבואי כשתסיימי לחעזור לנטע"
בהיתי בהודעה ונדמה לי שראיתי שגיאות כתיב, אבל לתקן אותן דרש ממני מאמץ גדול כך ששלחתי את ההודעה כמו שהיא.
שתיתי קצת יותר מדי אלכוהול מסתבר, כי לא ממש שלטתי במה שהאצבעות שלי עשו לאחר מכן.
"הלו?" "הילי?" דין שאל בעודו מנסה להבין מה קורה איתי.
"דיןןןן איך אני שמחה לשמוע את קולך! התגעגעתי אליך! מה קורה?"
"אממ.. אצלי הכל טוב.. את.. בסדר?"
"כן.. למה שאני לא אהיה?"
"כי השעה 1:30 בלילה ואת צועקת לי בפלאפון"
"אהה זה… כן.. לא אני פשוט במסיבה, כאילו אני כבר לא, יצאתי מהמסיבה והייתה שם מוזיקה ממש ממש רועשת ו..רגע.. עם מי אני מדברת שוב?"
"עם דין… הילי את שיכורה???"
"אני? שיכורה? פחח מה פתאום. שתיתי רק איזה.. אה…" גמגמתי וניסיתי להיזכר כמה באמת שתיתי. כמובן, לשווא.
"טוב הילי, תגידי לי איפה את ואני בא לקחת אותך".
"אתה לא אבא שלי, ואני לא רוצה שתבוא לקחת אותי. מעבר לזה, שאני לא אגיד לך איפה אני, ככה שגם אם אתה מאוד רוצה- לא תגלה איפה אני".
"הילי אני דואג לך. למה את מסרבת להבין את זה? נערה בגילך לא צריכה לשתות אלכוהול."
"נערה בגילי? אני בת 17 דין! כאילו שאתה לא שותה אלכוהול לפעמים".
"כן, אני שותה. אבל למקרה ששכחת, אני בן 24".
שתקתי.
"הילי? את פה?" הוא שאל בחשש שניתקתי.
"כן, לצערי" אמרתי בעצבנות.
"טוב תפסיקי לדבר שטויות. אני בא לקחת אותך, את יכולה בבקשה-"
"אני לאאאאא אומרת לך איפה אני נמצאת" קטעתי אותו.
"הילי? תגידי לי את משוגעת?" קולה של מיכל נשמע מרחוק.
"פעם אחרונה שאת הולכת ככה מבלי להגיד לי! חיפשתי אותך איזה שעה" היא נבחה עליי.
"הילי? זאת מיכל?" קולו של דין נשמע מהפלאפון.
"מה זה הילי עם מי את מדברת עכשיו?" מיכל שאלה וניסתה לחטוף את הפלאפון מידי.
"דייי אני לא יכולה ששניכם מדברים אלי בו זמנית" אמרתי ודחפתי את הפלאפון לידה של מיכל. "קחו דברו אחד עם השני" אמרתי לה.
"הלו? דין?" שמעתי את מיכל בזמן שרצתי להקיא. שוב פעם.
"חכה שנייה" היא אמרה ומיהרה לבוא בעקבותיי ולהחזיק את השיער שלי.
"כן היא מקיאה" היא דיווחה לו.
"למה את מדווחת לו מה קורה איתי כל שנייה?" מלמלתי וניגבתי את הפה.
"תכף גם תגידי לו מה צבע הקיא של.." לא הספקתי לסיים את המשפט והתחלתי להקיא שוב פעם.
"אנחנו ברחוב בן אביגדור.. כן.. זה בתל אביב"
"המון תודה" היא אמרה וניתקה את השיחה.
רציתי לשאול אותה מה הוא אמר ולמה היא הודתה לו, אבל לפני שהספקתי להוציא מילה מפי גופי צנח אל הרצפה.
התעלפתי.

הדבר הבא שאני זוכרת הוא שאני נמצאת בזרועותיו השריריות של דין והוא מכניס אותי לתוך מכונית.
"ד.. דין ..מה.." ניסיתי להשלים משפט אבל כל מה שייצא מפי זה מלמול מתמשך ולא מובן.
"גם אני שמח לראות אותך הילי" הוא אמר ובעדינות הושיב אותי במושב האחורי של הרכב שלו.
מיכל מיהרה להיכנס והתיישבה לידי.
דין נכנס לאוטו והתניע.
"אז" הוא התחיל-
"מי מכן רוצה לספר לי מה קרה ואיך הילי הגיעה למצב שבו היא נמצאת עכשיו?"
"אף אחת" מלמלתי וקיוויתי מאוד שמיכל לא תישבר בעצמה.
"הילי התחילה לשתות" מיכל התחילה.
"מיכל אני אהרוג אותך"
"ולא הפסיקה" היא המשיכה.
"מה את מגזימה אני כן הפסקתי.. מתישהו"
"ואז היא נשענה על מישהו שהיא חשבה שהוא קיר ונפלה" היא המשיכה והתעלמה נחרצות מהערותיי.
"ואותו מישהו הזמין אותה לשתות.."
"מישהו? מי זה המישהו הזה?" דין התפרץ וקטע את מיכל לאחר שישב בשקט כל תחילת הסיפור שלה.
"סתם איזה מישהו" מיכל אמרה. "הילי ממש מצאה חן בעיניו"
"ממש" סיננתי והבטתי במיכל.
"תפסיקי להוריד מעצמך. כן ממש מצאה חן בעיניו. בקיצור הוא הזמין אותה לשתות ומזל שראיתי אותה אחרת אני לא יודעת אם היא הייתה מספיק חכמה כדי לסרב בעצמה"
השענתי את ראשי אחורנית וראיתי את מבטו של דין דרך המראה הקדמית אמצעית של האוטו בוהה בי.
הוא לא אמור להסתכל על הכביש או משהו?
"ואז היא יצאה החוצה הקיאה התקשרה אליך כנראה ומשם אתה כבר יודע את ההמשך"
"זהו סיימת? או שיש עוד סיפור בדרך?" שאלתי בעוקצניות.
"תכווני אותי לבית שלך מיכל כי אני לא יודע איפה את גרה" דין אמר והסיט את מבטו לכביש.
הגענו לבית של מיכל ורגע לפני שיצאה מהאוטו היא אמרה- "לולי היה לי כיף איתך הערב, למרות שאני לא חושבת שאת נהנת באותה מידה שאני נהנתי" היא נתנה לי נשיקה ופנתה לדין- "אני סומכת עליך שתחזיר אותה הביתה בשלום, כן?" היא אמרה ושלחה לו מבט מאיים.
"את חברה טובה מיכל, אל תדאגי" הוא חייך אליה והיא סגרה את הדלת. "תודה על הטרמפ!" היא צעקה ודין התחיל לנסוע.
נהדר. עכשיו רק שנינו באוטו.
"אתה לא יכול לקחת אותי הביתה"
"אני יודע"
"אז לאיפה נוסעים"
"אלי"
נאנחתי.
תפסתי את דין בוהה בי במראה שוב פעם והוא מיד במבוכה הסיט את מבטו חזרה לכביש.
"הדאגת אותי הילי" הוא אמר בסופו של דבר.
"הידיעה שאת במקום מסוים ואני לא יודע איפה כשאני יודע שאת לא במיטבך, ואני לא יכול לעזור לך הרגה אותי. אל תעזי לעשות את זה שוב פעם"
"כן אמא" מלמלתי והאוטו נעצר.
"אני רציני" הוא אמר והסתובב עם כל גופו אלי.
"אני באמת דאגתי לך"
יצאנו מהאוטו ונכנסנו אליו הביתה. זה לא היה כזה פשוט כמו שזה נשמע.
לא הצלחתי לעשות צעד אחד מבלי ליפול על העקבים שלי, אז דין כמובן נשא אותי בשתי ידיו והכניס אותי הביתה.
נכנסתי ראשונה ודין מאחוריי.
שמעתי שהוא נעצר אז נעצרתי גם והסתובבתי אליו.
ראיתי אותו מסתכל עלי ובוהה.
"מה?" שאלתי בעצבנות מנסה למצוא נקודת פוקוס כדי לא ליפול.
"את לא יוצאת ככה למסיבות יותר" הוא אמר בקביעה התנער מהבהייה שלו וסגר אחריו את הדלת.
"לכל מקום בעצם" הוא השלים.
"מה? מה זה ככה?" אמרתי והנחתי את ידי על הספה כי לולא זה הייתי נופלת.
"עם השמלה הזאת"
"למה נראלך, זאת השמלה האהובה עלי"
"השמלה הכי קצרה בארון שלך היא האהובה עליך?"
"אתה קראת לי עכשיו זונה?"
"איך מכל המשפט שאמרתי את קלטת שקראתי לך זונה הילי?"
"אאוך" פלטתי ונשכבתי על הספה.
סוף סוף יצאתי מנעלי העקב המכאיבות האלה.
"את ממש לא זונה הילי" הוא אמר והתקרב אלי.
"אני פשוט לא מבסוט מהרעיון שגברים מסתכלים עליך בשמלה הזאת"
"אבל אתה מסתכל עלי בשמלה הזאת.." אמרתי ודין התקרב והתיישב לידי.
הוא חייך.
ידעתי שהתקלתי אותו.
"אני ממש מצטערת על כל הערב הזה" אמרתי ונאנחתי.
"לא רציתי להעמיד אותך במצב שאתה צריך לדאוג לי ולהיות הבייביסיטר שלי" השלמתי תוך כדי שהסתובבתי כך שהייתי שכובה על הצד עם הפנים לדין.
הוא ליטף את ראשי ונשק למצחי- "זה בסדר הילי, אני שמח שמצאת לנכון להתקשר אלי כשהיית במצב כזה"
"אני לא התכוונתי. זה האלכוהול-"
"כן כן, האלכוהול" דין קטע אותי וגלגל עיניים.
"אז אני שמח שהאלכוהול מצא לנכון להתקשר אלי"
צחקקתי.
"די אל תצחיק אותי אני אקיא שוב פעם" אמרתי ובלעתי משהו שהרגיש כמו קיא שמנסה לפרוץ מגרוני. איכס.
"איפה אמא שלך חושבת שאת ישנה?"
"אצל מיכל"
"יופי"
"אני אחזיר אותך בבוקר הביתה"
"רגע.. אני ישנה פה??" שאלתי בפליאה והרמתי את ראשי.
"כן.. איפה עוד תישני?"
"תודה דין"
"אין על מה הילי"
"מה את עושה?" קולו צרם באוזניי כשעצמתי את עיניי וניסיתי להירדם.
"מנסה להירדם.." מלמלתי והרגשתי את ראשי מתפוצץ מכאבים.
"לא פה מצחיקונת. אני אשן על הספה, את ישנה במיטה שלי."
"מה? לא. אל תדבר שטויות. אתה לא צריך לתת לי את המיטה של.." ועוד לפני שהספקתי לסיים את המשפט דין חטף אותי מהספה והרים אותי לקומה העליונה לחדר שלו.
"אוקי אנחנו באוויר" אמרתי והרגשתי את ידיי ורגליי מוטלים כאילו לא קשורים לגופי.
"אם אתה מנסה לגרום לי להקיא, אתה בדרך הנכונה" פלטתי בתקווה שיוריד אותי כמה שיותר מהר.
"יש לך עוד תכולה בקיבה להקיא? באמת? לפי התיאורים של מיכל הקאת את כל מה שאכלת בכל השבוע בערך"
אאוח. מיכל הזאת.
סוף סוף הגענו לחדר שלו והוא הוריד אותי לרצפה.
עמדתי כמה שניות בוהה בחלל הגדול שניצב מולי.
המיטה שלו הייתה באמצע החדר, לבושה במצעים לבנים טהורים ונקיים להפליא.
הפרקט היה בצבע חום בהיר, אשר השתלב באופן מושלם עם שתי שידות קטנות בצבע עדין שניצבו בנינוחות משני צידי המיטה.
מצדי השמאלי עמדה מראה גדולה עגולה עם מסגרת לבנה ודוגמא מיוחדת- נראתה כמו פריט עיצובי מאירופה של שנות ה 40.
התקדמתי לאמצע החדר כשרגליי היחפות התמסרו לקרירות הרצפה.
"אהה דין?" מלמלתי והסטתי את שיערי מפרצופי שהתבלגן כשדין הרים אותי.
"כן?"
"אני צריכה עזרה עם.. הרוכסן.. של השמלה" אמרתי ונעמדתי אליו עם גבי.
האמת קצת התביישתי לבקש זאת, אבל אין סיכוי שאני אשן עם השמלה הזאת. היא לחצה על כל עצם בגוף שלי ובקושי נשמתי בתוכה.
"כמובן" הוא אמר ומיהר להתקרב אלי.
העברתי את שיערי דרך כתפי קדימה, שלא ייתפס ברוכסן השמלה.
דין לאט לאט פתח את הרוכסן עד שהרגשתי את מגע ידיו על הקימור בגב התחתון שלי.
"עוד משהו?" הוא שאל ולקח צעד אחורה.
כמעט אמרתי כן. כמעט אמרתי כן כי רציתי לקפוץ עליו, לנשק אותו בלהט ולהתנצל עוד אלף פעמים תוך כדי על מה שהעברתי אותו הערב (עד תל אביב הוא נסע בשבילי!).
הסתובבתי אליו כשאני מחזיקה את שמלתי שלאט לאט נופלת מגופי, במראה שניצבה מולי ראיתי שחלק קטן מהחזייה שלי בורח מהשמלה ודין עדיין עומד מולי מחכה לתשובה.
"אהה.. לא.. תודה. לילה טוב דין" פלטתי והסתובבתי לכיוון המיטה.
"לילה טוב לולי" הוא אמר ונשאר לעמוד שם כמחכה לתגובה שלי.
למרות שעמדתי עם גבי אליו הרגשתי את חיוכו המרוצה של דין נמרח על פרצופו.
מיכל הזאת!! אמרתי לה אלף פעם לא לקרוא לי לולי ליד אנשים, ודווקא ליד דין היא קראה לי ככה??
"תקרא לי עוד פעם אחת לולי ואתה תצטער על כך" אמרתי בטון מאיים והורדתי את השמלה בפתאומיות מגופי.
שמעתי שדין הסתובב במהירות. ידעתי שהבכתי אותו.
"את יכולה לתת לי אזהרה פעם הבאה את יודעת"
"למה?" שאלתי ולבשתי מעליי חולצה שלו שהייתה מונחת על המיטה שכיסתה בדיוק מתחת לקו של התחתונים.
הרגשתי עדיין את ההשפעה של האלכוהול (ארבע עשרה שוטים בכל זאת) והרשתי לעצמי להגיד דברים שלא הייתי אומרת לעולם צלולה.
"זה לא שאתה לא רוצה לראות.." פלטתי והגנבתי חיוך קטן לעצמי.
"גם אם אני רוצה, זה לא אומר שאני יכול" הוא אמר והתחיל ללכת לכיוון הדלת.
הסתובבתי במהירות למשמע סגירת הדלת. הרגשתי נימה די עצובה בתשובתו.
אבל הייתי עדיין די מסטולה, מה אני יודעת.