לנצח אהבה

עיניו התכולות מתרוצצות בפחד, הוא רוצה לחבק אותה, להרגיש אותה. היא נעלמה. הוא רצה למחוק את הדמעות שמרחו את איפורה, אך היא לא כאן, היא נעלמה. הוא רוצה להרגיע אותה בחיבוק, לנשוק לשפתייה הרכות. להרגיש את שערה המשי. הגלגל התגלגל, הוא זקוק לזרועותיה, היא כבר לא זקוקה אליו. רק ממנה כל הטוב שהיה לו, כל מה שקרה לו עבר דרכה והיא כבר לא כאן. היא אבדה. הוא נושם עמוק מביט במיטה הריקה, מחפש פתק, משהוא, מזכרת ממנה. לא מתאים לה ככה להעלם, בלי להגיד כלום. הוא קם שותף פנים, בפעם השלישית לאותו הבוקר. ואז הוא רואה את זה ניצנוץ של הצמיד שקנה לה ביום האבהב. הצמיד קרוע, הוא מרים אותו, דם מכסה אותו. צמרמורת עוברת בגבו. הוא לובש חולצה. הוא ימצא אותה. הוא יוצא מהחדר, הבית, הסירים לא מלאים, הכלים לא מודחים. הכל נראה לא טיבעי, כאילו הוא מבחוץ, כאילו הוא לא הוא. כאילו הגוף שלו מושטל פה בעולם הזה, ורוחו נודדת. הוא רוצה אותה כאן לצידו לחבק אותה, לאכוז בידה לעוד רגע אחד. הוא זועק, מושך בשערו, ודומע, היא לא ברחה, היא נחטפה. הוא מנסה לאטר את הדי אן אי. הכל עובד כהלכה, אבל עובד לאט, מאוד לאט. והוא לא יכול לחקות עוד רגע. הוא מתגעגע, הוא רוצה אותה. הוא רוצה שלא תסבול אפילו לרגע. הוא אוהב אותה יותר מכל דבר אחר, ואם היא לא תיהיה הוא לא יהיה.