האדם שאהבתי עד עומק ליבי

פתאום מצאתי את עצמי לבד, בחדר חשוך.
ראיתי ניצוצות קטנים של אור מרחפים באוויר מסביבי.
ואז, הוא הגיע.
עם חיוכו הנעים והשקט.
הוא הסתכל לי עמוק עמוק בעיניים ולא הרפה ממני.
הייתי מאושרת שהגיע לראותי.
שמחתי.
אבל גם רציתי שילך מכאן. שיעלם. שלא יחזור לעולם.
אינני זקוקה לו.
פתאום נפלטה מפי צעקה: תלך כבר!
וברגע אחד הוא נעלם.
נעלם כלא היה.
בכיתי. לא רציתי שילך.
לאחר מכן שמעתי מנגינה מוכרת מהחדר הסמוך. חסרת שליטה הלכתי אל החדר.
היה שם פסנתר עם כיסא מונח לידו, עוד כיסא בפינת הבמה ואולם גדול עם מאות מושבים ריקים.
התיישבתי על הכיסא והתחלתי לנגן.
בן רגע התמלא האולם במאות אנשים
ופתאום ראיתי אותו.
הוא ישב שם, על הכיסא בפינת הבמה. הוא הסתכל עליי. העיניים הנוצצות שלו גרמו לי להתרגש. החיוך שלו גרם לי להיות מאושרת.
ניגנתי במלוא שמחתי.
מעולם לא ניגנתי טוב יותר.
ואז, סיימתי את המנגינה אשר ניגנתי.
האולם התרוקן, כאילו מעולם לא היו שם אנשים.
וגם הוא נעלם. נעלם כלא היה.
ולפתע, התעוררתי בבהלה.
מצאתי את עצמי שוכבת במיטתי, מכוסה בשמיכה.
פרצתי בבכי עז.
הוא בסך כל עוד אדם, עוד אדם כשאר האנשים בעולמנו האכזר.
אך לא הרגשתי כך.
הוא היה כל עולמי.
כן, אהבתי אותו.
אהבתי אותו עד עמקי נשמתי ואני אמשיך לאהוב אותו עד סוף ימי.
אבל הוא גרם לי סבל רב.
סבל רב כל כך שאיני יכולה לתאר אותי במילים.
סבל שאף אדם לא גרם לי להרגיש מעולם.
ודווקא הוא,
האדם שאהבתי עד עומק ליבי.