Love me Love me not- פרק 5- (18+)

היום הגדול הגיע, מדיסון מגיעה לניו יורק, לארץ הקרה, שהאמת לא כל- כך קרה עכשיו, יותר אביבית.
אני פתחתי את הבוקר בלבוש מושקע, שכלל שמלה בצבע שחור עם פרחים בצבע עתיק, מחשוף קליל וגימור מבד תחרה, עליונית מחויטת בצבע לבן ומגפון צבאי שמשורך עד מעלה הנעל שמסתיימת מעל הקרסוליים.
סידרתי את שיערי הגלי, והתאפרתי קלות, אני מוכנה להודות שהשקעתי עבור מדיסון, ידעתי שברגע שאשוב מהעבודה, היא כבר תהיה כאן, דלת ממול ביתי.
הרגשתי שהיום הזה עובר ממש במהירות, ביחס לימים אחרים, שמתי לב שזה תמיד קורה לי כשאני מרגישה נרגשת או מחכה למשהו מסוים.
יצאתי לארוחת צהריים עם דניאל, הלכנו למסעדה איטלקית נחמדה, שחזרתי לערמת העבודות במשרד כבר הייתי בטוחה שאני אשאר עד הערב, אבל הסברתי למייק את המצב, והבטחתי לו שמחר אשאר אקסטרה שעות במיוחד לפני היום חופש שביקשתי ביום שישי.
לקחתי את הסאבויי לכיוון הבית,ממש לא לשם שינוי הוא היה הומה אדם, ככה זה שמדובר בשעה 17:00 אחר הצהריים ובעיר הכי מתיירת בעולם כולו, אמנם העומס לא נורא כמו באזור וול סטריט, אבל גם כאן זה בלתי נסבל, בעיקר שאת עם שמלה ואנשים נצמדים אלייך, זה לגמרי יכול להוציא אותי מדעתי.
כשהגעתי הביתה, סידרתי את החדר, הרגשתי לא נעים להכיר לה את ביתי לראשונה בבלגן העצום הזה, למרות שבנינו, היא מכירה את הבלגן שלי הכי טוב מכולם.
נשמע צלצול עצבני בפעמון הדלת, ובהתרגשות רצתי לכיוונה.
מדי הופיעה מולי לבושה בשמלה אפורה מרהיבה שלא יכולתי לאתר את שם המעצב, צמודה כהרגלה, שחושפת את החזה המושלם שד"ר גראנט המפורסם בגבעות סידר לה במו ידיו, נעלי עקב שחורות ושיערה הבלונדיני אסוף אחורה שמבליט את כל תווי הפנים שלה.
חיבקתי אותה חזק, עדיין רגשות האשם מלפני שבועיים שררו בגופי והתחזקו כשראיתי אותה.
"מדי סליחה, אני כל כך שמחה שסוף-סוף באת לבקר אותי", אמרתי לה בזמן החיבוק הארוך שחדלנו מלשחרר.
"אני שמחה להיות כאן!", אמרה מדיסון בשמחה, ובזווית העין ראיתי את באדי מתקרב לרחרח את מדי, שלא התחברה לחיות מחמד כל כך, היא נתנה לו ליטוף קטנטן והתקדמה פנימה עם מזוודה גדולה.
רגע, היא ישנה אצלי ולא אצל ריאן?, מה קורה פה? פספסתי משהו?.
"מה זו המזוודה הגדולה הזו?", שאלתי בסקרנות, בעודי בוחנת אותה בוחנת את ביתי ומתהלכת עם המזוודה כמעט לכל אורכו של הבית.
"זה הפיצוי לעיכוב שלי בכמה ימים", צחקקה, "תכף אראה לך!", אמרה והניחה את המזוודה באחת הפינות.
היא קפצה על הספה, ובדאי עלה מיד אחריה צמא לתשומת הלב של האורחת החדשה שאינו מכיר.
"איזה בית קטן וצנוע", אמרה מדי בפה פעור.
שתינו התחלנו לצחוק, זה ממש לא היה הטייפ שלה, היא צריכה ארמון, עם מלא חדרים, בריכה וחדר כושר.
"על מי את באה לצחוק?!", שאלתי בצחקוק גדול.
"אפשר לראות את החדר כושר שלך?", שאלה בהצגה גדולה, כהרגלה.
"אקח אותך לסנטרל בהזדמנות, חייכתי אליה ומזגתי לה כוס יין מבעבע, מהמשובח שקניתי לדניאל ביום ההוא.
התיישבנו על הספה, האווירה הייתה שקטה ונעימה, דיברנו על סוף השבוע שביקרתי בלוס-אנג'לס, ולאחר דיון מעמיק ביקשתי את סליחתי, חוש הבילוש של מדיסון לא הפסיק להפתיע אותי כל פעם מחדש וניסתה לתחקר אותי כדי את שורש הבעיה שלי עם ריאן, אני מאוד מקווה שהיא לא עלתה עליי, כמו שהיא תמיד עולה.
"אפשר לדעת מה קורה במזוודה?",שיניתי נושא במהירות, הסתכלתי וחייכתי אליה, בתקווה שלא איתרה את התחושות של אל לריאן והטמינה שם פצצת אטום שתפצפץ אותי לחתיכות כל כך קטנות שלא יישאר זכר לדבר שנקרא מל ג'ונסון.
"אוקי, הייתי השבוע בהשקה…, בחנות הבגדים שאת הכי אוהבת…, ואני כמובן לא…", גיחכה על הנושא שהטעם שלנו מאז ומעולם היה שונה.
"וקיבלתי מלא בגדים, ש… איך נאמר את זה ברוח טובה… לא אלבש לעולם", אמרה מדיסון והחלה ללכת לכיוון המזוודה בחיוך צ'יסר רחב, עיניי מסתקרנות ומנסות לאתר מה קורה במזוודה בכל זווית אפשרית.
"בכל מקרה, רק לידיעתך, ששילמתי 100 דולר בכדי להביא את כל זה אלייך, אז אני מקווה לפיצוי!", אמרה בשמחה ופתחה את המזוודה המפוצצת בבגדים לרווחה.
ליבי נעתק לכמה שניות וצווחתי צוויחה קלה, ועכשיו אני יכולה להגיד בלב מלא שעד כמה שאני לא אדם חומרני, בעיקר בקטע של בגדים, אין מה לעשות, ניו יורק היא בין אחת הערים הגדולות באופנה, ולמדתי לקבל לחיקי את החיבה הבלתי נגמרת אל בגדים, ובעיקר חדשים ואופנה מכל סוג שהו.
רצתי בזריזות אל כיוון המזוודה הגדולה והפתוחה, התיישבתי על ברכיי והתחלתי לפשפש במהירות, ראיתי שמלות, חולצות, מכנסיים בכל מני וריאציות של ג'ינסים, שרוואלים, נעליים ואקססורייז.
"את לא בריאה בנפשך, אני ממש לא מוכנה לקבל את זה!", אמרתי בכעס, אמנם אהבתי כל פריט ופריט שידי הונחו עליו, אבל אני לא אוהבת נדבות. זה מדהים מדי בשביל להיות אמיתי- אבל קשה לי לקבל את כל זה ממדיסון, למרות שבילדותנו הרבה פעמים מדיסון הייתה מעבירה אליי בגדים שכבר לא בשימוש ולא לובשת אותם, אבל כאן, הכל היה חדש, עם תוויות, ליין שכולו מיוחד, כל פריט ניתן למצוא אותו רק פעמים בודדות בחנות.
"את מעדיפה שג'נה תקבל את זה?", היא ידעה מה להגיד, או לשאול, לא סבלתי את ג'נה, חברתה של מדיסון.
"תראי…. שילמת על מזוודה נוספת, אני לא מוכנה שתוציאי עוד כסף לכיוון השני", צחקקתי וחיבקתי לה.
"תודה, את כל כך מושלמת!", אמרתי וכבר רציתי למדוד את כל השלל, ולפנות עבורו מקום מכובד בארון.
את מהלך אחר הצהריים בילינו יחדיו, צחקנו, דיברנו, סיפרתי לה על דניאל ואני נאלצתי בעל כורחי לשמוע את חווית ריאן ארצ'ר בחייה של מדיסון סמית'.
לאחר שהחשכה ירדה כבר ממזמן, ושתינו כוסות יין, התחלנו לחוש בעייפות, כמעט 5 שעות שעסקו רק בהשלמת פערים נוספים שלא הספקנו בפעם הקודמת.
מדיסון נפרדה ממני ומבאדי לשלום והלכה לביתו של השכן האהוב עליי.
כשניגשתי אל חדר האמבטיה, והחלתי להתפשט, הרגשתי געגועים לדניאל, אני לא יודעת אם מדובר בסיבה מוצדקת או לא, ואפילו אולי מדובר בקנאה, אבל רציתי אותו כאן איתי, שיחבק אותי וייתן לי להרגיש אהובה ונערצת.
לאחר מקלחת חמה, התיישבתי על מיטתי, עם סט כותנת הלילה החדשה, בחסות המזוודה של מדיסון, התחלתי לשקוע בטלפון הנייד.
לאחר דפדוף ארוך בעמוד האינסטגרם שלי ראיתי תמונה, תמונה שמדיסון העלתה בדיוק לפני כמה רגעים, שהלוקיישן הוא חדרו של ריאן, ובה רואים את שניהם לבושים בפיג'מות וכתבה, 'סוף כל סוף התאחדנו', כמובן שהתמונה הזו קיבלה אינספור לייקים של כל מעריציהם, ואפילו את שלי, למרות שממש לא אהבתי את התמונה, ואת העובדה שמדובר בקיר מקביל לחדרי.
הלילה הלכתי לישון לבדי, כמו בכל לילה נכנסתי לשמיכה החמימה, ובאדי מצא את מקומו לידי ונרדמנו.

הבוקר היה גרוע, לא הצלחתי להתעורר, כיביתי את השעון מעורר שוב ושוב.
קפצתי מהמיטה בבהלה בשעה 09:00, ורצתי במהירות לחדר האמבטיה להתארגן.
לא הספקתי להוריד את באדי לטיול הבוקר וביקשתי מבת השכנים שתעשה זאת, שלפתי במהירות האור מהמזוודה את המכנס בצבע ירוק הזית הרחב שמתעופף עם הרוח, טי שירט קצרה בצבע שחור, חלקה, ואת סנדליי הגומי השחורות האהובות עליי בקיץ.
רצתי בין הרחובות הקרובים לתחנת הסאבווי כדי לתפוס את הרכבת הקרובה שאמורה להגיע, וכשהגעתי בהתנשפות גדולה גיליתי שפספסתי אותה בדיוק בשנייה אחת.
"שיט, איזה יום מחורבן!", קיללתי בעצבנות לעצמי.
"למה מחורבן?", שמעתי קול גברי מהצד, לא הייתי רגילה לקבל בניו יורק תגובות מאנשים, משום מה לאף אחד פה לא אכפת מהשני, פשוטו כמשמעו, תורת ניו-יורק= אני לא מעניין אותך, ואתה לא אותי, ובמחשבה שנייה למה לעזאזל דיברתי לעצמי באמצע תחנת הרכבת?.
"יכולת לחזות בחלק ממנו עכשיו", עניתי בייבוש.
"עוד חמש דקות תגיע אחת חדשה", אמר בחיוביות שונה, חיוביות שלא נתקלתי בה ברחבי ניו יורק, רוב הסיכויים שהוא לא מכאן אם הוא מדבר ככה.
"בניו יורק כולם ממהרים, אני לעולם לא אבין למה, תיקחו כמה דקות לעצמכם, ותהינו מהאווירה הגדולה והעצומה ששוררת פה!", אמר ברוחניות האדם הזר, שלמרבה השמחה גם היה נראה נהדר.
לקחתי את מילותיו לליבי.
"תודה", אמרתי אליו בחיוך כשעליתי על הרכבת שהגיעה.
"אין בעד מה, שיהיו לך רק חיים נפלאים, מאושרים ורגועים", צחקק.
מילותיו חדרו אליי, כשהתיישבתי בכיסאות הרכבת ההומה, התחלתי לחשוב, על המצב שלי כרגע, על חיי, מעין מחשבה מעמיקה.
יכולתי להבין ולהאמין שבאמת כל יום אצלי מלא בטוב,אהבה ועשייה, הרבה זמן לא הקדשתי לא מחשבה מעמיקה וזמן על חלקי בעולם הזה שאז ומעולם לא הוקרתי תודה בשום דרך על דברים שכללו את הבריאות שלי, העשייה והפרנסה שלי, וכמובן שעל אהבה, לא אהבה זוגית, אלא אהבה של נתינה וקבלה ואולי בין היתר גם זוגיות.
מערכת היחסים שלי עם דניאל צצה לי לראש, ולאחריה גם ריאן, מדיסון ומשפחתי, רצו לי מחשבות פשוט על הכל, ככה סתם בבוקר רע מן הרגיל, הרגשתי שהאיחור שלי, לא סתם קרה, אלא הייתי צריכה לפגוש את האדם הספציפי הזה, שנתן לי מרגוע, נתן לי להבין שיש דברים הרבה יותר גרועים מ 'לאחר לעבודה', ושאקבל את מה ששייך לי באהבה.
שלחתי הודעת SMS לדניאל.
"בוקר טוב לך, אשמח אם נתראה היום"
מיד קיבלתי את תשובתו- "עכשיו את גם קוראת מחשבות?, היום בערב אגיע לאסוף אותך תהיי מוכנה", תשובתו העלתה בי חיוך גדול.
כשהגעתי למשרד, כבר לא הייתי לחוצה, נכנסתי רגועה ושלווה כמו שמעולם לא הייתי, מייק לא נכח והעובדה הזו עוד יותר נתנה לי מגוע.
במהלך היום ביקשתי מהאנה שתבוא לעזור לי בעבודתי, על מנת שאוכל לצאת קצת יותר מוקדם מהמשרד.

לא הספקתי לשהות בביתי יותר מדי זמן מלבד לדאוג לצרכיו של באדי.
כמו שקבענו, דניאל הגיע לקחת אותי מביתי עם הפורש הצהובה, ונסענו לכיוון ה- Sky high שהיה בר-מסעדה באזור השדרה החמישית.
"את רוצה לישון אצלי הערב?", הציע דניאל לאחר שסיימנו את קינוח הקרם בורלה.
ההצעה שלו הייתה נשמעת מאוד מפתה, אך קבעתי מוקדם בבוקר עם מדיסון ליום כיף.
"קדימה, תשתחררי, אני רוצה שתכירי את המקום שלי", חיבק אותי וחימם את ידיי הקרות.
"אוקי, אבל אתה מחזיר אותי הביתה מוקדם בבוקר!", הוריתי בקול מאיים ומתוק.
"את דואגת?, אי פעם לא החזרתי או לקחתי אותך בזמן?, אבל נתת לי רעיון טוב לחטיפה", דניאל גיחך.
"אתה תשלם על זה!", נישקתי את דניאל בתשוקה מלאה.
דניאל גר באפר ווסט סייד, בבניין מפואר ביחס לשלי, הוא משלם הרבה כסף בחודש אך לכן הוא מתחלק עם שותף נוסף.
חנינו את הפורש הצהובה בחניון הבניין ועלינו במעלית המהירה לקומה 3.
הבית היה חמים ונעים, השותף שלו לא היה בבית כך שכולו היה לרשותנו.
נכנסו לחדרו, שלא היה קטן כמו שלי, הכל היה מבריק ומצוחצח ועמד במקום כמו במוזיאון, כל כך מתאים לאופי של דניאל ריס.
"אכפת לך אם אתקלח?", שאלתי בביישנות, וחשבתי על כל היום העמוס שעבר עליי, שמקלחת בהחלט תקל על הנושא.
"אכפת לך אם אתקלח איתך?", הציע דניאל שעמד מאחורי, חבק לי והחל לנשק אותי נשיקות רטובות בצווארי בחושניות שלא יכלה להשאיר אותי אדישה אליו.
"הפעם לא אתנגד, אבל אתה תצטרך לסבן אותי טוב-טוב", פלרטטתי איתו ותפסתי את איבר מינו, שכבר היה לי מוכר.
"תהיי בטוחה", אמר דניאל.
מפה לשם היינו בתוך המקלחת, עושים סקס חושני, נוגעים וחוקרים את גופו אחד של השנייה, מתלטפים, מסתבנים, מתחככים ובעיקר מרגישים פתוחים וקרובים.
השחר של יום שישי בבוקר הפציע ואיתו קמתי ישר אל כוס קפה ועוגה, שדניאל דאג להגיש לי למיטה, התיישבתי על הכרית ושתיתי בנוחות עד שהוא התארגן לעבודה, הרגשתי שלמה, יציבה, אהובה, ולרגע שכחתי מהפגישה עם מדיסון עד שהטלפון דאג לצלצל ולהזכיר לי.
"איפה את?", שאלה מדי בעצבנות, השעה הייתה כבר 10:00 בבוקר, "למה את לא פותחת את הדלת".
"מדי, אני לא בבית…", עניתי בקול חלש כאילו נתפסתי על חם.
"לאן יצאת כל כך מוקדם?", צחקקה לה.
"את מתכוונת לאן יצאתי אתמול?", לחשתי בקולי ותיקנתי אות, היא הבינה לבדה את הרמז.
"עכשיו דניאל מחזיר אותי חזרה הביתה ונתראה", אמרתי לה וניתקתי את השיחה.
במהירות האור חזרתי אל בגדיי מיום קודם, צחצחתי שיניים ונעלתי את סנדליי.
הדרך חזרה הביתה הייתה מהירה, דניאל לא וויתר על להחזיר אותי במכוניתו במקום לתת לי לנסוע בסאבווי, ג'נטלמן אמיתי.
כשהגענו אל רחוב מגוריי, דניאל העמיד את הרכב ויצא ממנו איתי יחד לכיוון הכניסה.
"שלום לזוג הנוצץ", נשמע קולה הצווח של מדיסון.
"בוקר טוב", חבקתי לה, "תכירי, זה דניאל, דניאל זו מדי חברתי הטובה שכבר שמעת עלייה", הכרתי ביניהם.
"זה ריאן", מיהרה להוסיף שדמותו של ריאן התקרבה אלינו מאחורה, ליבי נקפץ בחוזקה והתחיל לפעום בקצב מהיר, סיטואציה כל- כך מביכה, הפעם הוא היה סחוט מזיעה, ללא חולצה ומכנס קצר ונעלי ספורט- זה מדהים כמה שהאדם הזה נראה טוב בכל מצב!.
"ריאן, זה דניאל, ידיד של מל", הכירה ביניהם מדיסון.
מבטו של ריאן היה קודר, ואף שחצני, נחמד זוהי לא המילה הנכונה לתאר אותו, הוא לא הניד עפעף ונראה כי מנסה לחשוב על מהלך שישרוף אותי מול דניאל ומדי.
"אולי נארגן דאבל דייט למחר בערב?", הציע ריאן לפתע, זהו דבר האחרון שציפיתי שיקרה, מה שגרם לעיניי לפעור מההלם הטוטלי שהשתלט על גופי, ממש לא ריאן.., אתה לא תהרוס לי את הקשר עם דניאל.
הסתכלתי על דניאל, שחיפש את אישורי במבטיו, עדיין לא סיכמנו את הסטאטוס שלנו, ולצאת לדאבל דייט בשלב שאנו בונים את יחסינו אולי לא יוביל למשהו טוב, במיוחד שמדובר בדאבל דייט עם זוג כמו מדיסון… וריאן.
"אני חושבת שעדיף שנדחה את הדאבל לפעם אחרת….", אמרתי בביוש וחוסר נעימות, ראיתי את מבטיו של דניאל נעצבות.
"מחר אנחנו יוצאים!, ארבעתנו, אני אזמין לנו מקום בשעה 22:00, תתלבשו יפה, דניאל היה נחמד להכיר אותך אבל עכשיו מל חייבת לי מזמנה!", אמרה מדיסון בנחישות שמתאימה אך ורק לה, הנחישות הזו שאף אדם על כדור הארץ יוכל לסרב לה, אפילו לא אובמה.
דניאל חייך אליה ונשק על הלחי שלי, נפרדנו לשלום ועלינו היישר לקומה הרביעית, אני, מדיסון וריאן.
אני וריאן לא החלפנו מילה, והיה נראה כי מדיסון מרגישה לא בנוח בסיטואציה.
"אני מקווה שיהיה לכם ברור, שהערב, זה הערב שלנו!, מל, את מגיעה אל ריאן לארוחת ערב!", אמרה מדיסון בניסיון לשבור את שתיקת המדרגות, ידעתי מראש שלא תהיה דרך לצאת מזה, אז וויתרתי ועניתי בשתיקתי וכן ריאן.
את מהלך היום בילינו בקניות בשדרה החמישית, כמובן , זוהי הדרך בילוי הטובה של מדיסון לנצל יום חופשי, ובעיקר לדאוג לי למלתחת בגדים שנראים לטעמה, טיילנו בסנטרל פארק, עלינו לאמפייר סטייט בילדינג ולסיום ישבנו בבית קפה.
"עכשיו אני מרגישה הרבה יותר רגועה", אמרה מדיסון ולגמה לגימה קטנטנה מכוס הקפה שלה.
"גם אני", חייכתי אליה בתום לב.
"אבל נראה לי שנצרך לחזור בהקדם, יש לנו עוד ארוחה לבשל", מדיסון הודיעה, איזה ארוחה בדיוק? אני בספק אם מדיסון יודעת להכין ביצת עין!.
"טוב, כנראה כדאי שאוכל לפני שאגיע", צחקקתי.
"חברה רעה!", דפקה את מרפקה בידי.
כשחזרנו הביתה, הרגשתי כאילו אני מתארגנת לדייט עם ריאן, עמדתי מול ארון הבגדים שלי, לא יודעת מה הדבר הנכון ללבוש לארוחת ערב עם הבסטי שלך והחבר שלך שאת במקרה בקראש של חייך עליו.
לאחר שהתקלחתי בזריזות, הורדתי את באדי לטיול ארוך מהרגיל, הרגשתי כי לא הקדשתי לו מספיק זמן בימים האחרונים, וזה היה לי חסר, לפי תגובתו היה נראה שגם לו.
לבשתי שמלה, או יותר נכון חולצה, מבד טריקו בצבע לבן, הכי פשוטה שיש, ומתחתיה הייתי עם חזיית תחרה לבנבנה, הרגשתי כאילו מדובר במשהו שקוף, אבל יצאתי מנקודת הנחה, שהכל בסדר, ולא כל כך קר, והחזה שלי לא יעשה בושות, את סנדליי הגומי השחורים שטיילתי איתם כמעט כל היום, החזרתי אל רגלי ואת הבושם של ויקטוריה סיקרט, שקיבלתי במתנה מאמא בקריסמס שעבר, התזתי בעדינות על חלקים בבגדי ובעור גופי.
השארתי את שיערי פרוע, וקצת חושני, עם עצמי החלטתי שבשביל ללכת אל לדלת ממול, זה מספיק, אני לא מתכוונת להרשים שם אף אחד (זה לפחות מה ששכנעתי את עצמי).
נעמדתי מחוץ אל דלתו של ריאן, נזכרת בפעם הראשונה שהצגנו את עצמנו, בי, עם פיג'מת חדי הקרן, והוא, עם הבוקסר האדום, ברגע שלא הייתה קיימת מדיסון בתוך המשוואה הזו.
לקחתי נשימה ארוכה "3…2…1", אמרתי בקול ודפקתי בדלת ביתו.
מדיסון פתחה לי את הדלת, מוארת וקורנת משמחה, להפתעתי הריחות שיצאו מן הדירה היו טובים, לא האמנתי שמשהו באמת יכול להתבשל במו ידיה.
כשנכנסתי לביתו של ריאן, שאמנם היה בבניין שלי, הדירה הייתה הרבה יותר גדולה ומרווחת, הרהיטים חדשים, שנבחרו בטוב טעם, הכל היה באווירה כל-כך מודרנית ושונה מהדירה שלי.
"ברוכה הבאה", אמר ריאן, וחבק לי, החיבוק הראשון שקיבלתי ממנו, הרגשתי כאילו אני מועדת מרגליי, הריח שלו היה משכר, זה היה מן בושם מטושטש וריח גוף שגרם לירכי לרעוד, הרגשתי שאני נאבדת בתוך החיבוק הזה, ויצא מעין תנועת חיבוק מוזרה.
ריאן לבש מכנס ג'ינס ארוך וחולצת טי שירט לבנה, ורגליו היו יחפות. אלוהים תודה, מזל שהוא לא עם בוקסר.
כשנכנסתי לכיוון פינת האוכל, ראיתי את בקבוק היין שנתתי לו במתנה, עדיין עם הסרט, שלחתי אליו מבט והוא אליי בחזרה.
לא אמרתי שום מילה ובלעתי את הרוק.
"אז מי בישל?", ניסתי לשבור את הקרח.
"ריאן, באמת חשבת שאני?", מדיסון צחקה בקול גדול והפעילה את ערוץ השירים בטלוויזיה.
כשריאן הגיש את הצלחות עם חזה העוף, האורז והשעועית, הייתי מופתעת, אני לא יודעת להרים ארוחה בסדר גודל שכזה.
הוא מזג יין בכוסותינו והרמנו לחיים.
ריאן ישב ממולי ומדיסון לצידי, יכולתי להרגיש את גופי רוטט מתחת לשולחן, למשמע קולו וסיפוריו, ועצם המחשבה שאם טיפה אזיז את רגלי, אזכה למגע שלו, עם המחשבות הזדוניות שרצות במוחי ,אני מבינה כמה שאני בן אדם דוחה, ומנסה להוציא את כל הפנטזיות המיניות על החבר של חברה שלי, ולהיזכר בדניאל.
כשמדיסון קמה לפנות את הכלים לכיור, הייתי כבר בכוס יין השלישית, ראיתי שהטלפון שלה, שהיה לצידי מזמזם.
מבטי התיישר אליו, וראיתי את השם TOBI.
פאק!, מה היא מתעסקת שוב עם אח שלי?, למה הוא שולח לה הודעה ביום שישי בערב?, הייתי בטוחה שהם כבר לא בקשר.
עשיתי תנועה חדה וכיסיתי עם המפית שהייתה לצידי את צג הטלפון, ריאן לא היה נרגש למשמע הרטט של הטלפון של מדיסון, אלא רק בהה בי, והסתכל על התנועות הגמלוניות שלי בזמן שאני שותה את היין.
"אני כבר הצלחתי להבין שאת אלכוהוליסטית אנונימית", אמר לי ריאן בלחש, מבטי התיישר אליו כאילו אמר משהו אסור, אני לא רגילה אליו, למשיכה אליו, אני לא מצליחה להרגיש טבעית ונינוחה לצידו.
"כן..", עניתי במהרה…"מה כן, לא… אני ממש לא, אבל מתחשק לי יין", תיקנתי את עצמי מיד.
התחלתי לשמוע את מי הכיור זורמים לשטיפת הכלים של מדיסון.
"רציתי לשמור את הבקבוק בשבילנו", ריאן אמר בקול נמוך, מבטי התיישר אליו, מנסה להאמין אם שמעתי את המשפט הזה באוזניי, ומתקשה להאמין- האם זה נחשב פלרטוט? , או שאני כל כך הרבה זמן מחוץ לעסק וכבר לא יודעת לזהות שום טון,סימן ומבט ששולחים אליי.
"אני כאן", אמרתי בילדותיות וחייכתי חיוך דבילי של 'אני לא מבינה את כוונתך'.
"נכון", אמר בפוקר פייס, והתרומם מן השולחן לכיוון המטבח לעזור למדיסון.
בזמן שהם היו שם, מצחקקים, אוהבים, אני הספקתי לשתות עוד שתי כוסות יין, הרגשתי שראש שלי מתחיל להסתובב, כך שעברתי לחדר האורחים ונשפכתי על הספה ולצידי הנחתי את כוס היין החמישית.
ג'ואי הכלב של ריאן התיישב לצידי וליטפתי אותו, הוא ממש התפנק עליי, במיוחד בזמן שראשי היה בענן אחר וצפה בקליפים מוזרים ופרובוקטיביים של ערוץ המוסיקה.
ריאן התיישב באמצע, ומדיסון לצידו, הרגשתי מובכת, ושבא לי לחזור הביתה.
היה אפשר להרגיש את העייפות באוויר, או מספיק את האי נעימות וגם קצת את השכרות שלי, שאפילו התחלתי לדמיין אותי על השטיח פה, עירומה לצד ריאן, או על השולחן, או אפילו על הספה שאנו יושבים.
השקט שנמשך בישר על משהו לא ידוע, משהו מותח, אווירה לחוצה יותר מסיר לחץ.
סובבתי את ראשי בעדינות כדי שריאן לא ישים לב, וראיתי בצידי העין שמדיסון ישנה.
החזרתי את הראש לכיוון מסך הטלוויזיה הדקיק, מנסה לחשוב על דרך להימלט וללכת הביתה, ריאן דפדף בערוצים, עד שעצר על התכנית אירוח של אלן דג'נרס.
צפינו בתכנית, בדממה, התחיל להיות לי קריר, עם שמלת הטריקו הלבנה.
יכולתי להרגיש את רגלו של ריאן מתחככת בירכי הימנית, מה שגרם לעור לצרום, ולהתברווז במיידיות, זה רק מראה את חולשת הגוף שלי לצידו,אח… כמה שאני שונאת את איך שהוא גורם לי לאבד את כל החושים והאינסטינקטים שלי בנגיעה לא נגיעה שלו.
הרגשתי גל חום גדול על ירכי הימנית, ראשי הסתובב מיד לכיוונה וראיתי את ידו העצומה של ריאן עליה, נינוחה, הלב שלי החל לפעום בחוזקה, לא ידעתי איך להגיב, היא עצרה שם במשך כמה שניות שהרגישו כמו נצח, חום גופי התפשט לכל איבר ובאומץ רב יישרתי בפניו את מבטי.
פגשתי את עיניו החומות הקטנות, התחמניות, המבשרות על משהו רע, או אסור, משהו שלא אני או מישהי אחרת צריכה להתעסק בו, כף ידו הגדולה, נתנה לירכי תחושה מלאה וגברית, תחושה שלא אשכח בזמן הקרוב שגורמת לי לרצות להניח גם את ידו השנייה עלי.
כשראה שאינני מסיטה את ידו מהאזור, ומאשרת לו אך ורק עם עיני ושפת גופי שזה בסדר שהיא שם, החל ללטף אותי, 'לחמם' את הצמרמורת שהעביר בי, זה היה כל כך נעים, לא הסרתי את עיניי ממנו והוא לא ממני, הרגשתי כאילו רק שתינו נמצאים כאן ואני נתינה שלו, שכחתי שמדיסון יושבת מצידו השני, מעולפת מעייפות.
הרגשתי שאני נושכת את שפתי, עד שאפילו טעם הדם הגיע ללשוני, והרפיתי מיד, גופו החל להתכווץ וכן גופי, הרגשתי את פיטמותי מזדקרות החוצה, ומיד בדקתי את הבד השקוף, מיד אחרי מבטו של ריאן מתיישר היישר לשם.
אחרי כמה שניות ארוכות, שהרגישו כמו גן עדן, קמתי בזריזות שהבהילה גם אותו וגרמה למדיסון לנוע על הספה.
"אני חושבת שאגיע הזמן שאחזור הביתה", הצהרתי וחיפשתי את מפתחות ביתי.
"הם שם", הצביע ריאן לכיוון שולחן הצד.
כשהלכתי לכיוון, נתקלתי בשנית בטלפון של מדיסון מהבהב את השם של אחי.
הפעם הצצתי יותר, ריאן לא הסתכל, מדי ישנה.
"אני חייב אותך כאן ועכשיו, אולי תעלי על רד פלייט ישר למיטה שלי?"
אני לא מאמינה, היא רשמית מתעסקת עם אחי החמור!, היא עם ריאן, מה זה צריך להיות?.
כשריאן הגיע לבדוק את שלומי, לקחתי במהירות את המפתח ויצאתי כאילו הכל רגיל.
"תודה על הארוחה", אמרתי לריאן, והשפלתי את מבטי אל שטיח הכניסה, לא יכולתי להתמודד עם מבטו עכשיו, אחרי המגע שלו, אני עדיין לא חזרתי לפוקוס.
"את תמיד מוזמנת", אמר ברוך והתקרב לעבר פרצופי במהירות, נבהלתי.
הוא נשק ללחיי הימנית ותפס בידו השמאלית את צווארי, הנשיקה הייתה רטובה, נשיקה שגרמה לאיבר מיני לקפוץ, לזוז ולהתעוות, המגע שלו על עורי, מגע אינטימי, שבשבילי לא ידע שובע.
נתתי לו לשחרר אותי מאחיזתו בעדינות ובאיטיות, שלא יהיה לי קשה מדי לחזור למציאות, וברגע שהיינו מנותקים הרגשתי שחיוך קטן נחשף מפי, בלית שליטה, סובבתי את פלג גופי התחתון ולאחריו את העליון באיטיות והלכתי לכיוון ביתי.
כשפתחתי את הדלת, עדיין לא שמעתי אותו טורק את שלו, נכנסתי, בלי לסובב את גבי, ורק שהדלת הייתה ממש קרובה לסגירה סופית, שלחתי אליו מבט, מבט מהסס, מבט שיכור ומשוכר, מבט שצמא לעוד ולא יודע איך להתמודד עם הסיטואציה הזו.
שהדלת נטרקה סופית הנחתי את ראשי עליה בעדינות, מנסה לקבל תשובות, מנסה להבין את הטעות הזו, ואיני מצליחה.
את הלילה ההוא, לא יכולתי להעביר בשקט ובשינה, גופי היה חסר מנוחה וצמא לעוד.