'חייל שלי,מלאך שלי' פרק 32

נכנסתי לחדר האוכל בעייפות,בוחנת את המקום בעיניי ומחפשת מקום פנוי לשבת
"למה יצאת מהמיטה?" רפאל נעמד לידי והביט בי בלחץ,תופס בכתפי
"אני רעבה" מלמלתי בחיוך קטן והוא מיהר להניף את ידו באוויר,מניד בראשו לשלילה
"לא היית צריכה לקום,הייתי דואג להביא לך" אמר במהירות,גורם לי לצחוק מעט
"אני לא נכה" חייכתי והבטתי בעיניו הזוהרות,מהופנטת
"תחזרי לחדר,אני כבר אביא לך משהו" אמר ושילב את ידיו בסמכותיות,שחררתי אנחה קטנה מפי והנהנתי.
"תודה" הודתי לו כמעט בלחש ויצאתי מחדר האוכל,מתקדמת בחזרה למגורים.
נכנסתי לחדר הריק בשקט ונשכבתי על המיטה,בוהה בתקרה בחוסר מעש.
החלום המוזר על אבא שלי עלה בזיכרוני וגרם לי לקמט את מצחי בבלבול,זה הרגיש כל כך אמיתי,כאילו הוא באמת עומד מולי ומדבר איתי.
דפיקה בדלת קטעה את מחשבותיי,התרוממתי באיטיות מהמיטה והלכתי לעבר הדלת,פותחת אותה ומביטה ברפאל שעמד מולי עם מגש מלא אוכל.
"אני מפריע?" חייך חיוך סגור,מיהרתי להניד בראשי לשלילה וזזתי קצת בכדיי לתת לו לעבור.
"איך את?" שאל בפנים מודאגות והניח את המגש על השידה,
"אני בסדר" חייכתי וחזרתי להתיישב על המיטה,הוא נותר לעמוד מולי ולהביט בי בשקט.
"עשיתי משהו?" שאלתי במבוכה,הוא חייך את חיוכו המדהים שמשרה בי רוגע כל פעם מחדש והתיישב לידי
"הדאגת אותי כל כך" אמר וליטף את לחיי ברכות,מעביר בי צמרמורות בכל הגוף
"אני שמחה לדעת שאכפת לך ממני" מלמלתי והבטתי בו,
"היה לך ספק כלשהו?" שאל בבלבול,גורר את חיוכי
"מה פתאום" אמרתי וגלגלתי את עיניי,
"אני שמחה" הוספתי לאחר כמה שניות של שקט והצמדתי את שפתיי אל שפתיו בעדינות,מרגישה את ליבי שמאיים לפרוץ מחזי בכל רגע.
לאט לאט הנשיקה התעצמה והוא החל לרכון לעברי,גורם לי לשכב על גבי
"אני לא יכול,לא כאן" לחש למולי והתנתק ממני,
"אני מצטער" מלמל והעביר את ידיו בשערותיו,הנהנתי בשקט וסידרתי את חולצתי שעלתה מעט.
"אני צריך לזוז" אמר ויצא מהחדר במהירות,גורר את מבטי לעבר הדלת.
*************
נ.מ של מיקה
התקדמתי במסדרון הארוך לכיוון משרדו של המפקד בעצבים,מעיפה מבט ברוי שהלך לצידי
"אין סיכוי שאני ממשיכה את התורנות הזאת עוד יום אחד" אמרתי והגברתי את קצב הליכתי
"מיקה,בואי נגמור עם זה כבר" הוא תפס בזרועי,גורם לי להיעצר במקומי
"אני לא מתכוונת לחזור,מובן?" הרמתי את קולי מעט והבטתי בו בעצבים,הוא הניח את ידו על מצחו ונאנח בייאוש
"מה הבעיה שלך לעזאזל?" הוא החל להתעצבן וחיזק את אחיזתו בזרועי
"אני לא סובלת אותך,זאת הבעיה שלי" התנתקתי מאחיזתו בפראות והמשכתי להתקדם לכיוון משרדו של המפקד,
"לא ביקשתי שתאהבי אותי,אני בסך הכל רוצה לסיים עם התורנות הזאת" הרים גם הוא את קולו,
"דיי מיקה" הוא הסתכל עליי במבט מתחנן,גלגלתי את עיניי ונאנחתי
"טוב" מלמלתי בחוסר ברירה,
"תודה" אמר בחיוך קטן והחל להתקדם בחזרה לכיוון המטבח,
****
נשענתי על השיש בעייפות והבטתי ברוי בחוסר עניין,נאנחת בכבדות
"תנוחי,את עובדת קשה" הוא הסתכל עליי וגיחך בזלזול,
"זה בדיוק מה שאני עושה" חייכתי חיוך ציני והתיישבתי על השיש
"איך את חיה עם עצמך?" הוא התעצבן,גורר את צחוקי
"אל תדאג לי,אני חיה טוב מאוד" מלמלתי,הוא נשך את שפתו התחתונה והתקרב לעברי במהירות
"אנחנו נישאר כאן כל הלילה אם צריך,כדאי שתתחילי לזוז" הרים את קולו והוריד אותי מהשיש
"מה אתה עושה?אל תיגע בי" צעקתי ודחפתי את גופו בחוזקה,
"מספיק כבר" הוא צעק,גורם לי להשתתק בפחד
"מי אתה חושב שאתה?" נחרתי בבוז והתקדמתי לכיוון היציאה אך הוא מיהר לחסום את הדלת בעזרת גופו,
"אתה מוכן להזיז את עצמך?" התעצבנתי וניסיתי לדחוף אותו,ללא הצלחה
"תקשיבי לי טוב עכשיו חתיכת ילדה קטנה,אני מתכוון לסיים עם הסבל הזה כמה שיותר מהר וכדאי שתתחילי לעשות משהו אם כל כך רע לך" אמר ותפס בידיי,מצמיד אותי אליו
"חתיכת אידיוט!תזוז כבר!" צעקתי בחוזקה וניסיתי שוב לדחוף אותו,
"את רוצה לשתוק או שאני ישתיק אותך?" שאל ברוגע,גורם לעצבים שלי להתגבר
"מה תעשה?תרביץ לי?" חייכתי בהתגרות,בזאת הוא תפס בפניי בחוזקה והצמיד את שפתיו לשפתיי בפראות.