רק בישראל- פרק 27

קיילי:
ערב למחרת הייתי בשיחת הסקייפ הרגילה שלי עם החברים. הפעם אני התגמשתי קצת לשעות שלהם, רציתי לעשות את זה בשעה יותר נוחה להם, במקום זה שהם נשארים בשבילי ערים באמצע הלילה. לא עניין אותי שיום למחרת אני אהיה מותשת, הייתי חייבת לדבר איתם. השיחה הזו היא שיחה קבועה, ואם הם היו שם בשבילי ברגעים הכי קשים שלי בריב שלי עם ניב, או שהם שם כדי תמיד להקשיב, פעם אחת צריך להתגמש בשבילם. אליסון אמרה שיש לה משהו מיוחד שהיא חייבת לספר לי, ואמרה שרוב החבר'ה יודעים אבל שהיא רוצה שנעזור לה ביחד להחליט מה היא תעשה. אז דיברנו על זה, ועל עוד דברים, והם שאלו אותי שוב איך בארץ, ואני שאלתי שוב מתי הם מגיעים לכאן. הם אמרו שזה לא יקרה בזמן הקרוב, אף אחד מהם, אפילו לא דן. הם כל כך חסרים לי.
"מה השעה אצלך עכשיו קייל?" שאל אותי דן.
"אחרי אחת," אמרתי בחיוך, "כל הבית שקט. אתם לא מבינים באיזה אנרגיות היה גל היום, זה היה מדהים. הוא פשוט השתולל בכל הבית, מה שכמעט ובכלל לא מתאים לילד בן עשר. אתם זוכרים את עצמכם בגיל עשר?" שאלתי צוחקת. איימי צחקה ואמרה שהיא זוכרת שבגיל עשר היא אהבה רק ורוד, וקורט אמר שהוא זוכר שהוא חשב שבנות הן קצת איכס בגיל עשר. מהמשפט הזה ממש צחקתי, כי הרי כשילד קטן, הוא אוהב את אמא שלו וכנראה רק שאת אמא שלו, ואולי גם האחיות אם יש כאלה, ומכל בת אחרת הוא דואג להתרחק כי הוא חושב שבנות זה איכס. בחבורה בארצות הברית קראנו לזה "הנסיכה והצפרע", כן, כמו הסיפור. בלייק עלה על הרעיון הזה, הוא חשב שזה הגועל הקטן הזה שאתה תמיד מרגיש, אבל שביום מן הימים הצפרע, בחור או בחורה, יהפכו להיות כל מה שאתה רוצה לידך.
"אל תזכיר לי בחורים שאני רוצה שיהיו לידי," אמרתי לבלייק כשהוא נזכר בכינוי שנתנו לזה, והוא רק הסתכל עליי במבט קצת צוחק, ושאל מה כבר עשיתי. הסברתי להם שהכל מבולגן, ושלא יכולתי שלא ללכת עם הלב שלי ולפגוש את ניב, ולא יכולתי שלא ללכת עם הלב שלי ולפגוש את אמיר, ושלא יכולתי לא ללכת עם הלב שלי ולהגיד לעצמי, שאני צריכה לעצור ולחשוב.
"את רואה את ניב לעיתים קרובות אבל בבית הספר לא?" שאלה איימי.
"בטח שאני רואה," אמרתי להם, "אבל אנחנו לא יוצרים קשר מעבר לזה. זה לא ששוב אני עומדת בתחנת האוטובוס ברעננה והוא בא לאסוף אותי, וזה לא שאנחנו קובעים שניפגש אחרי בית הספר. טוב… אולי קבענו עוד פגישה אחת."
"ברצינות?" שאל דן, "אחרי כל הבלאגן שהיה ביניכם?"
"אחרי הכל." נאנחתי. הוא נאנח גם הוא וצחק, ואליסון הרגישה דחף לספר על מה שהיא הרגישה כשרק סיפרתי להם שניב מנסה לקבל את ההערכה שלי שוב. באמצע כשהקשבתי לה, קיבלתי הודעה לנייד. זה היה נראה לי מטורף שהשעה היא אחת וחצי בלילה ומישהו שולח הודעה. פתחתי את הטלפון וראיתי הודעה מאמיר, הודעה חצי ארוכה. אמרתי להם שיחכו שנייה, ושאמיר בדיוק כתב הודעה. קורט התחיל לחמם את העיניינים, ואני רק השתקתי אותו בחיוך וקראתי את מה שאמיר כתב. אני הרגשתי שאני חייבת ליצור את הקשר איתו לפני שהוא ייצור את הקשר איתי. כנראה שמשהו היה לו דחוף. הוא כתב שהוא חשב עם עצמו הרבה אם לכתוב, והחליט שאם אני אענה לו, כנראה שזה הגורל שלו, ובכוונה הוא שלח את זה בלילה. הוא אמר שהוא לא יכול להירדם כי הוא צריך לדבר. כל מה שכתבתי לו זה שהוא מוזמן לקפוץ. לא עברו שתי דקות והוא אמר שהוא יוצא בדרך אליי.
"הוא מגיע לפה." אמרתי להם באנגלית, כל כך מתגעגעת לאנגלית שלי, ולמילים שיצאו לי בביטחון כל כך. אני כבר הרבה יותר שולטת בעברית, אבל עדיין, זה לא אותו דבר.
"ברצינות? בשתיים בלילה?" התלהם דן.
"גבר," צחק בלייק, "אנחנו מבינים שעוד לא התגברת עליה. שחרר." אני רק גיחכתי והסתכלתי על תמונתו של דן על המסך, וראיתי שהוא מסתכל עליי. זה היה שיחה של שישה אנשים והרגשתי שרק אני והוא מדברים. הוא הרכין את הראש, גיחך לעצמו גיחוך קטן והרים את מבטו שוב אל המסך.
"אני צריך ללכת חבר'ה, אני אדבר איתכם. בהצלחה קיילי." הוא אמר, ולפני שהספקתי לומר משהו, הוא התנתק מהשיחה. לעזאזל, מה קרה הפעם שזה כל כך מפריע לו? אליסון אמרה מיד שהוא סתם משוגע ושאתעלם, ושאני צריכה להתעסק עכשיו במשהו הרבה יותר חשוב ממה שדן רוצה ממני. אבל לי זה הפריע. אני יודעת שהוא קצת כועס, ושלפעמים קשה לו לדבר על זה שאני המשכתי הלאה. אבל הבטחנו לעצמנו שזה לא ייתן לנו להפריע, והוא יצא עם בנות אחרי שיצאנו. אולי זה לא רק זה ואני סתם נותנת לעצמי קרדיט.
"אני למטה." שלח לי אמיר בהודעה. אמרתי לחברים שלי רגע לחכות בסקייפ, ואני ירדתי לקומה למטה לפתוח לאמיר את הדלת. פתחתי את הדלת ומשב קל של רוח בא אליי. הוא עמד שם בחיוך, סווטשרט בצבע אפור, יפה כל כך בבגדים הכי לא חגיגיים שיש. הוא נתן לי חיבוק קטן ואני הכנסתי אותו פנימה, נועלת אחריו. עליתי איתו לחדר, וכשנכנסתי לחדר אמרתי באנגלית לחברים שיכירו, שזה אמיר. הוא לא הבין למי שאני מדברת, עד שהפניתי אותו אל המחשב. הוא צחק ואמר שאני מקסימה, והתיישב על המיטה, מסתכל על המסך ומתחיל לדבר באנגלית. היה לי כיף לשמוע אותו מדבר באנגלית, הייתי בטוחה שהוא התחנך על זה בבית. אחרי חמש דקות אמרתי לחברים שאני אוהבת אותם, ותודה על השיחה שהייתה כמעט שעה, ואני התנתקתי מהסקייפ, סוגרת את המחשב הנייד ושמה אותו בצד, מביטה באמיר.
"כשבחורה לוקחת אותך באמצע הלילה לחדר שלה, ומתיישבת איתך על המיטה שלה, זה יכול לסמל הרבה דברים." הוא צחק.
"מזל שאתה יודע שאנחנו לא הולכים לעשות כלום." חייכתי אליו והסתכלתי עליו.
"מה קורה קיילי? בואי נדבר על זה רגע."
"את כל האמת?" אמרתי והתיישבתי לידו, בישיבה מזרחית, מסתכלת עליו ומנסה לפרש את שפת גופו. הוא הנהן אליי והסתכל עליי שותק. סיפרתי לו על ניב ועל מה שקרה מאז שהוא הופיע כאן כשהיינו יחד. הסברתי לו שלא התכוונתי לא להתקשר, אבל שידעתי שאני צריכה לחשוב. הוא נאנח ושיחק עם ידיו, והמשיך לשאול שאלות, על מה איתנו עכשיו, איתנו זה אני וניב, ומה המצב, ואיפה הוא נמצא בתמונה. שאלתי אותו כתגובה אם הוא חיכה לי.
"כן, חיכיתי לך," הוא אמר, נשען עם ידיו על אחוריי המיטה, "חיכיתי כי וואלה, עשית לי משהו."
"כשהיית אצלי או…" שאלתי.
"בערך כן, פשוט יצאתי ממש מחויך, מרגיש שאולי אני אצליח לעבור הלאה עם מישהי שאני באמת חושב ש… שזה יכול לעבוד."
"למה נשמע שאתה לא בטוח בזה?" שאלתי אותו בכנות. שתיים בלילה ואני מנהלת שיחת נפש עם מישהו שיכול להיות חבר שלי באותו רגע.
"כי אני באמת לא בטוח," הוא אמר והסתכל עליי, "לא בטוח אם לא מיהרתי, אם לא נתתי לזה לשקוע, לא בטוח שהיה נכון להתקרב אלייך אז, באותו יום."
"לא חשבתי שזו טעות כשזה קרה, זה הדבר האחרון שחשבתי עליו."
"ועכשיו?" הוא שאל בשקט, "עכשיו זו טעות?" נאנחתי ושמתי יד על הברך שלו, והוא רק הרים את ראשו וחייך חיוך קטן. אמרתי לו שזו לא טעות, שאני שונאת לחשוב שדברים שקורים במקרה כי יש כימיה, הם טעות, אלא הם מעידה, לא דבר שצריך להתחרט עליו. הקטע הוא, שמבחינתי אני במקום לא סגור, ועד שאני לא אבין איפה אני וניב עומדים, כנראה שלעולם לא אוכל להמשיך הלאה, אם בכלל. ואולי, אולי ניב ואני זה מה שצריך לקרות. ואולי, בלי שהבנתי את זה אז, אני לא יכולה לשחרר. כי הייתי חייבת את ההופעה עם ניב, הייתי חייבת לקבוע איתו לפעם הבאה, והייתי חייבת לדעת שעדיין אכפת לו.
"אני לא רוצה לאבד אותך, אני לא רוצה שבגלל שטות כמו זו…"
"קיילי," הוא צחק, "'קום און', את לא תאבדי אותי. אני לא כמו כולם, אני לא מפסיק לדבר עם אנשים כי היה לנו נפילה בקשר. אני פשוט אולי לא אקבע איתך כאן, בבניין הספציפי הזה, נראה לי שהוא קצת מקולל."
"היי, אל תקלל לי את הבניין." צחקתי. הוא צחק והתקרב אליי עם גופו, נשען עם שתי ידיו על ברכיו, ומרים את ראשו אליי. כל כך יפה כשהוא קרוב אליי.
"עכשיו תוכל לישון בלילה?" שאלתי אותו בחיוך.
"לא האמנתי שתהיי ערה, חשבתי שהסיכוי לזה הוא כל כך קטן. זה אפילו לא היה שתיים עשרה או משהו, שיכול להיות שהחלטת לסיים לראות סדרה שנגמרת בלילה. היה כבר אחרי אחת."
"דיברתי עם החברים מניו יורק, בשבילם זה לא משנה זמן, וחובה לדבר, ולראות אותם ככה. זו התקשורת הכי מהירה שלי איתם, זה יותר טוב משיחת טלפון. זו שיחת ועידה גדולה שבה אני גם רואה אותם. אני חייבת את זה בשביל עצמי, אני לא שורדת בלי זה."
"הם נראים מקסימים." הוא חייך אליי.
"הם באמת כאלה." אמרתי לו. הוא צחק ונתן לי חיבוק, ואני הרחתי את ריח הכביסה על הבגדים שלו, והרגשתי את מגעו החם על גופי, עוטף אותי בחיבוק שלו ובידיו השריריות. הרגשתי שהייתי חייבת לדעת שלא פגעתי באף אחד, לפחות לא ברמה היסטרית, שאני יכולה לחיות בשלום עם ההחלטה שלי לתת לי ולניב עוד צ'אנס, כי לו מגיע, וכי בסופו של דבר אני רוצה. יכולתי בקלות להציע לאמיר להישאר לישון כאן, כי מי אני שאתנגד לזה שמישהו יחבק אותי כפיות בלילה, ויכולתי לומר לו לא לנסוע בשתיים וחצי בלילה מהבית שלי, כי קר, כי אינסוף ואחת דברים, אבל אם אני מתחייבת, אז אני מתחייבת עד הסוף. וכרגע, אני מרגישה שאני צריכה להתחייב לניב. אז, בסיום ההופעה, הוא היה יותר כן ממה שהוא כל הזמן שהיינו יחד בו, היה, יכולתי לראות כמה קשה לו, וכמה הוא מתחרט. מול בנאדם כזה תטרוק דלת בפרצוף?
אחרי שאמיר הלך, בסביבות שלוש, נשכבתי לישון, מודעת לארבע השעות שיש לי לישון, ועדיין- מאושרת. נרדמתי בקלות, הייתי עייפה אבל מרוצה, מכל מה שהיה, מזה שאני מצליחה למרות הכל לשמור על קשר עם מי שרחוק, ועם מי שקרוב. קשרים הם הכל בחיים, הכל.