לא אחכה לך לנצח

אני יושבת פה, כבר שעת ערב מאוחרת. ואני כותבת לך את כל הדברים שאני לא מעזה לומר לך בקול. אני יושבת לכתוב את הדברים שכבר לא רלוונטי לומר אותם בקול. המסקנה הזו היא כמו להב חד שיושב בתוך הלב. עם כל תזוזה קטנה, זה רק חותך ופוצע יותר ויותר…אבל ביני לבין עצמי, אני יודעת, שזה מאוחר מדי…באמת מאוחר מדי…ניסיתי כמעט הכול…אבל זה פשוט לא היה אמור לקרות…אני ואתה, זה משהו שאפילו לא התחיל…והסיבה שהוא לא התחיל היא שזה לא היה מיועד להתחיל. ואני פשוט הלכתי עם הראש בקיר במשך כל הזמן הזה…חודשים על גבי חודשים אני נושאת איתי מטען שהולך ומצטבר מיום ליום. מצד אחד אין יום שבו אני לא נזכרת בכל הרגעים הקטנטנים האלה, התמימים האלה, שבהם עוד היית חלק מחיי. אני נזכרת ועיניי מעלות דמעות. ומצד שני, כשאני רואה אותך, כמו כמעט בכל יום, אני פשוט רוצה לצעוק עליך. להטיח בך את כל הדברים שמצטברים אצלי. את כל הרעל שזרעת בי במשך כל הזמן הזה…
אל תבין אותי לא נכון, אני רוצה לראות אותך…אבל כשאני רואה אותך, כל הגוף שלי מתרוקן ממעט הכוח שהיה לו לפני…
הלוואי והייתה לי דרך להראות לך שכל הריחוק והניכור הזה שאני משדרת, הוא בסך הכול מסכה. מסכה ילדותית ועלובה. כי יכול להיות שגם אם אתה מרגיש בכך, אין לך טיפת מושג כמה אני רוצה שתהיה קרוב…
אתה לא יודע שבכל לילה, לפני שאני הולכת לישון, אני בוהה למשך כמה שניות במיטה שלי. במיטה הריקה שלי. ואומרת לעצמי בלב, כמה הייתי רוצה שאתה תהיה איתי בתוך המיטה הזאת, ותחבק אותי חזק ולא תעזוב…
ובכל תקופה מסוימת בין לבין, יש איזשהו פסק זמן שבו אני מתחייבת לעצמי שהפעם זהו. שזה באמת הסוף. שאני מוותרת עליך. והפעם באמת.
אבל משום מה, זה אף פעם לא מחזיק מעמד…
זה נשבר ברגע שאתה גורם לי להבין, עד כמה מאוחר מדי…

אז רק תדע לך, שאני לא אחכה לך לנצח. כי אתה הוא זה שוויתרת.
אני יותר לא אתחנן לעוד מבט קטן ממך, שתועיל בטובך להסיט אליי.
אני אפסיק ליצור הזדמנויות, שבהן תקרא לי, ותגיד לי סוף סוף שאנחנו צריכים לדבר.
אני אפסיק לייחל בליבי, שזה אתה, בכל פעם שהטלפון שלי מצלצל…

הייתה עוד תקופה שבה חשבתי, שאת כל המערבולת הזאת, אתה חווה בעצמך.
אבל הוכחת שלא כך הדבר.

לא נלחמת.

לא עניין אותך.

למרות שפגעת בי, כל פעם מחדש, רק תדע שאני המשכתי לרצות אותך…
המשכתי לאהוב אותך.
אני חושבת שאתה היית הראשון שאהבתי באמת…

היה לך כוח לטלטל את עולמי בכל מבט חטוף, בכל מילה שפעם נאמרה.
אפילו כשהייתי נחושה לשכוח אותך, בתוך תוכי אף פעם לא נעלמה בי התקווה המטופשת שאולי, רק אולי, כמו בסרטים, תתעורר, ותבין שעשית טעות כשוויתרת עליי…שהסרט שלי ייגמר בסוף טוב…
לא יודעת למה אני מסרבת להבין שהסרט נגמר מזמן…והסוף, לא משהו…לא משהו בכלל…