~סיפורי ערסים:שון ולירון פרק 15~
~כעבור שישה ימים~
קבעתי עם שון בפארק לסיבוב וראיתי אותו מרחוק יושב ומדבר עם אביאל בן דוד שלו .
עמדתי הצד והקשבתי.
"וואלה מברוק מחר אתם שבועיים"אמר אביאל וטפח לו על השכם.
עלה לי חיוך קטן.
אני שמחה שיש לי אותו..אני מרגישה שהוא באמת פה ואני אוהבת אותו כל כך!
"אמרתי לך רק שבוע מה לקחת קשה?"אמר אביאל.
מה אמר?מה שבוע?מה קורה פה.
"טוב..תפרס שלי בבקשה"אמר שון.
"מה שמגיע מגיע"אמר אביאל והוציא לו סטפה של שטרות.
מהההה?מה קורה פה?רגע..הייתי התערבות?לא יכול להיות.
זה הרגיש לי נכון ואמיתי זה לא הגיוני!
התאפקתי לא לבכות..אני לא בוכה!אני לא בוכה מערס מטומטם.
"רגע מתי אתה חותך איתה?"שאל אביאל וקם.
"נראה כבר"אמר שון והשפיל מבט.
"יאללה סע מפה היא תכף באה"אמר שון ואביאל הלך.
"עלאק תכף באה"לחשתי לעצמי וקמתי.
רצתי הביתה ובכיתי.
בכיתי בלי הפסקה.
לא רציתי גם להפסיק לבכות.
למה אני תמיד נתקלת בערסים דפוקים?למה אני תמיד נדפקת?למה אני אף פעם לא מתאהבת במישהו נורמלי.
למה החיים שלי כאלה מסריחים?
'האהבה של החיים שלי מתקשר'
נראה על צג הפלאפון.
אהבה של החיים שלי עלאק.
אני שונאת אותו.
אני כל כך שונאת אותו!
ועוד הוא שלח את עומר..הכללל בשביל כסף?זה מה שאני שווה?כמה שטרות?
ושוב חזרתי לבכות.
בכיתי כמו שלא חשבתי שאבכה בגלל מישהו שאני אוהבת.
ואני אוהבת אותו.למה הוא היה חייב להרוס..למה לשקר לי שהוא אוהב אותי?למה לגרום לי לבכות?
*
"טוב מאמי את כל היום לא מתייחסת אליי שמה עליי זין מה יש?"בא שון ושם את ידו מעלי לחסום לי את המעבר.
יצאתי לשירותים באמצע השיעור לא כי יש לי פיפי,כי אני מרגישה שאני נחנקת ממחשבות.
כל הלילה בכיתי..וכל היום לא התייחסתי אליו.
"כלום..תעיף תיד"אמרתי באדישות.
"מה כלום?את מסננת אותי מאתמול והברזת לי אני לא מטומטם"אמר בפנים לא מבינות.
מה הוא משחק תעצמו.
"די כבר עם התמימות דיי"צעקתי עליו.
"מה תמימות מה קרה את יכולה להסביר לי כבר?צעק
"יודע מה?"אמרתי דחפתי אותו ממני והמשכתי "אתה בן זונה!אני לא מטומטמת!מה חשבת?שאני לא אגלה?שאני לא אגלה ששיקרת לי?שהתערבת עליי?אתה בן אדם שפל ואנוכי ואני מצטערת שהכרתי אותך"צעקתי והוא עמד מולי ושתק.
הרגשתי את הדמעות עולות.
הרגשתי שוב את הדמעות שחונקות.
"מי אמר לך תשטויות האלה"אמר והתקרב אליי.
"יואו ולחשוב שהכל בשביל כסף..הרסת את האהבה הזאת רק בגלל כסף!מה אני מזיינת?אהבה ממך בטח שלא הייתה"אמרתי בעצב והבטתי בו בעוד הדמעות מאיימות לפרוץ..
"לירוני לא הרסנו כלוםם.אני אוהב אותך אני נשבע,זה לא מה שאת חושבת"אמר ושם עליי את ידו.
לא מה שאני חושבת?די כבר נמאס לי להיפגע כל הזמן עוף מהחיים שליייייי"צעקתי ורצתי משם.
*
"אני רוצה למות..אני אוהבת אותו אבל שונאת אותו"סיפרתי לשיר הכל שהיינו אצלה וחיסלנו גלידהה.
"איזה בן זונה..אין אני הורגת אותו"אמרה שיר בעצבים.
"למה אני תמיד נידפקת?למה אני לא מוצאת מישהו נורמלי?למה החיים שלי מסריחים?"הדמעות שוב פרצו.
"תאמיני לי הבנים האלה..רק דפקו לנו תחיים"אמרה שיר
"די מאמי שיזדיינו כולםם.יאללה קומי בא לי איזה שופינג טוב"אמרתי ומשכתי אותה.
*
"אני בבית"קראתי שנכנסתי בערב לבית ואמא ואבא היו בסלון.
"היי בובי"אמרה אמא ונשקה לי.
"אה יש לך אורח בחדר"אמרה אמא.
"באמת?מי?"שאלתי ועליתי במדרגות לעבר חדרי שבידי שקיות הקניות שלי.
פתחתי את הדלת וראיתי את שון יושב על מטתי ומבטו מושפל.
"מה אתה עושה פה?לך מפה אין לנו על מה לדבר!"קבעתי והצבעתי על הדלת.
"אז זהו ככה זה נגמר?"שאל.
"אני פשוט שונאת אותך"אמרתי.
"אני באמת אוהב אותך למה את לא מבינה את זה!"צעק .
"לך מפה כבר לךךך"צעקתי בחזרה.
"די לירוני שלי תפסיקי יפהשלי אני בחיים לא התכוונתי לפגוע בך"אמר ברכות.
"לך..לך כבר לך מפההה"צעקתי שוב הפעם יותר עצבנית.
"נכון בהתחלה זה היה ככה אבל..אבל אני התאהבתי בך!אני הבנתי שאת חשובה לי..הבנתי שאני לא יודע איך חייתי בלעדייך..אני אוהב אותך את החיים שלי לירון תני לי עוד הזדמנות"אמר והתקרב אליי בפנים מושפלות.
"סיימת?הדלת כאן..עכשיו צא לי מהבית וצא לי מהחיים כברר.אני שונאת אותך!"הפעם ממש צעקתי.
הוא יצא ואני נפלתי על מטתי ושוב בכיתי..איך הוא מעז להראות את הפרצוף שלו פה?איך לא נמאס לו לשבור לי את הלב כל פעם מחדש?איך אני תמיד נופלת בפח?איך אני תמיד נותנת להם לשבור לי את הלב בכל פעם מחדש..?
תגובות (3)
מהמםם אומייגאדדד זה מדהיםםםם
ואני אשמח אם תקראי את הסיפור שאני כותבת ואשמח עוד יותר לקבלת דעה????☺
מושלם תמשיכי