מצוד הפלאות: פרק 8- הפלא מלונדון (חלק ב')

הווו איזה התרגשות *-* לדעתי הפרק הזה יצא לי הכי טוב (וגם די ארוך!) בינתיים, ואיזה כיף שאני סוף סוף מפרסמת אותו ^^
(נ.ב- תקראו את הרציתי להוסיף!)

האמת הייתה שקארל לא ייחס חשיבות גדולה מדי לבחור הצעיר שלפתע פתאום הופיע על מרפסת החדר שלו. מסיבה מסוימת, הוא יותר התעניין מהמקרה מאשר דאג לגביו. לדאוג זה ממש לא הסגנון שלו, לכן הוא לא הרבה לעשות זאת. גם לפני חמש שנים, כשהיה בן חמש-עשרה, כשאמא שלו נכנסה לכלא אחרי מסע הציד המטורף והביזארי שלה אחרי פרוות גורים דלמטיים, הוא לא הצליח לדאוג. הרבה אנשים שהיו שומעים על כך בוודאי היו חושבים שהוא מין סוג של סוציופת חסר רגש, כי אפילו לא בכה כשהכניסו אותה לניידת בשעה המאוחרת של הלילה, והוא בכלל שמע על כך בחדשות של הבוקר למחרת.
גם אז, לא הניד עפעף. אבל זה לא אמר שהוא לא אוהב אותה. היא אמא שלו, אחרי הכל.
המכונית המפוארת שהרעישה בחנייה שלה מול פתח הבית הקפיצה אותו ממקומו וגרמה לו לנטוש את גראנד, הבחור המוזר בעל יד הקרס, על המרפסת הגבוהה. הוא כבר ידע מה הולך לקרות עכשיו. כשהדלת השחורה תיפתח נעל העקב הגבוהה תגיע ראשונה ותיגע במדרכת הבטון האפורה. אחריה יבצבצו שולי השמלה השחורה, ולבסוף גם יוצג לראווה שיערה השחור-לבן החצוי, הסמל המסחרי של האישה הקרויה "קרואלה דה-ויל", אימו של קארל, על שמה הוא גם נקרא.
כן, טוב, זה בהחלט עדיף על קרואו או קראול.
"קארל, יקירי." כמה נהדרת הייתה ההרגשה לגלות שהיא מזהה אותו מיד. "הו, תודה לך." היא הוסיפה כשהגיש לה את מעיל הפרווה השחור-לבן שלה שחיבק בשתי זרועותיו שנראו כקורסות תחת כובד משקלו. היא לבשה אותו בתענוג והסתדרה, והוא חיכה לה בקוצר רוח עם חיוך חסר סבלנות מרוח על פניו.
"אז? צדקתי, נכון?" הוא שאל, מנסה לשבור את השקט שהתעקש להימשך יותר מדי זמן.
"בקשר למה, יקירי?" היא שאלה אותו, וליבו קפץ כשקראה לו ככה. הוא ממש אהב איך שהיא אומרת את המילה. "יקירי", כי הוא, למרות כל האהבה שלה לפרוות מתות, היה היקר לה מכל.
"אמרתי לך שהכלא הוא לא מקום כל כך נורא." הזכיר לה את דבריו הישנים שאמר בפגישתם הראשונה אחרי שנעצרה. הוא הבטיח לה את זה אז בלב שלם, ואז גם הבטיח לעצמו שגם כשלא תהיה בבית, ישמור עליו כאילו היא עדיין שם.
"תלוי מי אתה." אמרה. "ואני, אתה יודע, לא נשברת בקלות."
"ברור, אמא." הוא השיב בכנות.
"הו, אתה מתוק." היא ליטפה את פניו.
"התגעגעתי אלייך, אמא." הוא לא הצליח להתאפק והתנפל עליה בחיבוק חד צדדי שגרם לה להיאנק בחוסר עניין.
"הו, קארל, אתה יודע שאני לא אוהבת חיבוקים." היא הזכירה לו בטון לא מרוצה.
"אני יודע, אני יודע." הוא ענה אך לא הרפה. "אבל את אוהבת אותי, אז אין לך סיבה אמיתית להתנגד."
"קארל, יקירי, אתה עומד על הקצה." היא הזהירה אותו, והוא הסכים להרפות, אבל לאט. "הא, ומה הדבר הנורא והמדהים הזה?" היא נבהלה והתפעלה מהכלב הדלמטי הגדול שהיה אמיץ מספיק בשביל להתקרב אליה ולכשכש בזנבו. הוא יצא בריצה מתוך הבית כששם לב למעשיהם בחוץ.
"לאקי, הכלב שלי, ואת לא נוגעת בו." הוא הרים את ידו כדי למנוע ממנה להתקרב אליו.
"כלב? ממתי יש לך כלב?" היא הופתעה ובעיניה עדיין בחנה את לאקי בעניין.
"הרבה קורה בחמש שנים, אמא." זו הייתה התשובה המתומצתת שלו. הוא כלל לא הזכיר את העובדה החשובה שאת לאקי קיבל כמתנה מהזוג דירלי, האנשים שבגללם היא נכנסה לכלא מלכתחילה. זה קרה ממש כמה ימים אחרי שתפסו אותה, והוא הרגיש איזשהו צורך לבקר אותם, ולבדוק על מה בכלל כל הרעש. הפתיע אותו מאוד שהמשטרה לא צחקה בכל עניין ה"מאה ואחת כלבים", כי הבית היה מפוצץ בהם, והם קפצו והתנפלו עליו עוד לפני שהספיק להכניס את רגלו פנימה. קארל היה ידוע כאחד שלא מאמין בהבדלה של טוב ורע, וזו בטח אחת הסיבות שהצליח להקסים את משפחת דירלי כל כך עד שהתעקשו שיאמץ את אחד הגורים שלהם. זה, וכדי לאמלל את אמא שלו כשתחזור הביתה. "את יודעת, לא יכולתי לחיות רק מחברתם של קלוד ומוריס." הוא הוסיף תירוץ חכם שידע שתבין. קלוד ומוריס היו הגנבים שאמא שלו שכרה כדי שיעזרו לה, וכמובן, לא הצליחו במשימה הפשוטה האחת שניתנה להם. הם, למזלם, קיבלו עונש של עבודות שירות בלבד, שכללו, בין היתר, טיפול בקארל הצעיר שעשה להם גיהינום.
אח, השנים היפות. והשופט הטיפש שחשב ששניהם כשירים כדי לחנך מישהו.
"הו, אני מצטערת שנאלצת לעבור את זה!" היא שמה את ידה על כתפו כאות נחמה. הוא נאנח כמסכים עם הבנתה.
"אבל, הצד החיובי הוא שנשארתי אני." הוא הוסיף חיוך. "ואין לך שום סיבה להתאכזב."
"אני יודעת, יקירי." היא חייכה בעצמה. "גדלת להיות גבר מושלם."
"תודה, אמא." השיב לה בחיוך, ובכך סיכם את שיחתם בחוץ.
"בוא, קר כאן מדי." היא החלה להתקדם ולחלוף על פניו. הוא התקשה להבין איך לא התגעגע אליה במשך כל הזמן הזה, כי עכשיו הוא מרגיש איזה מין דגדוג של געגוע, והוא הרגע פגש אותה.
מבטו עלה למעלה באזכור ששוכב במרפסת אדם זר ופצוע, ושהוא די צריך לעזור לו.
או… שלא?
המרפסת- נעלמה, ומעליה, נפער חור סערה כתום שדמה רק למה שאפשר היה לדמיין בספרים בז'אנר המדע הבדיוני. הוא כיוון את מבטו אל אימו במהירות, וראה שהיא לא שמה לב לכך. עדיין. קארל רץ כברדלס אל תוך הבית, ולאקי בעקבותיו.
הוא עבר על פניה של אמו ששאלה אותו על מה כל המהומה, והוא רק השיב שזה משהו לא חשוב.
הוא עלה במהירות במדרגות הלבנות המעוגלות ונכנס אל תוך חדרו, שגם אם לא היה רץ אליו, היה נשאב פנימה. רוח חזקה משכה אותו דרך הדלת, כך שהוא בכלל לא היה צריך להתאמץ כדי להיכנס. זה הגיע מתוך השער, וזה היה מוזר.
כאשר מצא את עצמו עומד באמצע החדר מבלי שזז כלל, הבין לאן זה הולך. הוא מיהר למצוא עט בין כל דבריו המפוזרים וכתב את מה שהספיק על קיר החדר הלבן. רגלו הימנית נישאה לאוויר וזה כבר היה הסוף. הוא עלה לאוויר והשער בלע אותו כאילו מעולם לא עמד בקצה החדר שניה לפני.
באמת? עכשיו? הוא התעצבן על הגורל.

קארל נתקל במעקה המרפסת השבורה של חדרו ונאחז בה חזק. הוא הסתכל למטה, והופתע לראות שהוא לא היחיד שנעלם מהבית. לאקי גם נאחז במרפסת, או לפחות ניסה, כי מבנה גופו לא בדיוק מתאים לאחיזות שכאלה.
הוא היה נראה חסר אונים ומפוחד, וקארל לא היה מרוצה מזה.
"תתפוס אותי." הוא הגיש לו את רגלו כדי שיאחז בדבר בטוח, אך לאקי התנגד כמדבר איתו במבטו. זה לא הפתיע אותו, אבל לקארל היה קשה כשדאג מכך שהוא עלול להחליק וליפול ל… מה שזה לא היה, הסערה הכתומה והמשונה אליה נכנסו.
הוא העביר את רגלו מעל המעקה ונאחז בידו האחת בעמודים התומכים שלה, ובידו השנייה בגופו של לאקי. זה לא היה נוח, אבל הוא שרד.
רק בתנוחה הזאת, הוא הבחין שהם כבר שלושה.
"קארל, נכון?" גראנד, שנעזר בקרס שעל ידו כדי להבטיח שלא יאבד אחיזה במעקה, חייך אליו כשגיחך מהסיטואציה הביזארית.
"כן, כן," קארל חש מעט הקלה שהוא לא נמצא בדבר הזה לבד. אפילו עם זה מישהו שיכול להתגלות כפסיכופת אמיתי. אה, טוב, גם קארל הוא לא הכי שפוי שיש. כנראה שזה מצב בו כולם מפסידים. "מה הדבר הזה?" הוא שאל אותו.
"בגלל שאני נפלתי מהשמיים, אתה חושב שאני יודע?" גראנד שאל בגבה מורמת.
"כן." לקארל לא היה ספק בדעתו.
"אין לי מושג." הודה.
"אה," קארל הבין. "אז אם אנחנו כבר במצב שאין אפשר לברוח ממנו, בו נמשיך בשיחה שלנו-"
"אתה לא ממש מקושר עם המציאות, נכון?" נראה שגראנד כבר הצליח לקרוא אותו טוב.
"קרא לזה אופטימי מדי." קארל שוב השיב ללא ספק מצידו. "אז, מה קרה שנפלת מהשמיים?"
"עפתי." גראנד נשמע מדוכדך מכך.
"ואני לא מקושר." קארל גיחך לעצמו.
"מהעולם שאני בא ממנו זה אפשרי."
"מאיפה הגעת?"
"ארץ לעולם לא." גראנד אמר וגרם לקארל להסתקרן.
"ארץ לעולם לא?" קארל שאל בעיניים גדולות.
"שמעת?" גראנד הופתע.
"בטח. זה סיפור ידוע." השיב. "אבל מעולם לא חשבתי שזה מקום אמיתי. וואו, זה מסביר הרבה."
המרפסת קפצה ברעידה והבהילה את כולם כהוגן.
"תחזיק חזק." גראנד הכריז ופעל לפי עצתו, וכך גם קארל. שניהם עצמו את העיניים חזק וחיכו למכה הסופית. ש… לא הגיעה. לפחות לא ברמה של גרימת מוות.
הם איבדו אחיזה במעקה והושלכו אל קרקע קטיפתית ורכה שהזכירה מערומי כריות וצמר. קארל פקח את עיניו וניסה לקום ולהיעמד על הרגליים. זה היה מסובך, כי נחתו על, טוב, עננים. רק שהעננים האלה הרגישו בדיוק כפי שהשוטה היה מדמה אותם- ככריות גדולות ונעימות.
בשמיים הצבעוניים מעליהם התעופפו ציפורי שיר לא צבעוניות פחות שצייצו מנגינות קליטות. קארל עקב אחריהן עם ראשו והתרשם מאוד.
"זה ממש לא ארץ לעולם לא." גראנד העיר בשקט, וניסה לעמוד בעצמו, בקושי רב.
לאקי, בניסיונותיו ללכת, שקע בכל צעד שני שלו בחומר הנעים. זנבו המכשכש נע במהירות מתחת לשכבות הצמר הרבות. הוא נבח אליהם ממרחק כמודיע שמצא משהו.
"מה זה, חבר?" קארל פנה אליו בצעדים רעועים. "מצאת משהו?" וניסה לשבת בנוחות במקום לנסות לעמוד ללא הצלחה.
לאקי נבח שוב, והסתובב. קארל נאנח כשנאלץ להתרומם שוב, וחזר ללכת אחריו. גראנד עקב אחר שניהם, אחרון בשיירה. לאקי נבח פעם נוספת, והפעם הציג לפניהם את ממצאו. זה היה גרם מדרגות לבן שפנה מטה, אל האדמה.
"מדרגות גן עדן!" קארל קרא כשמצא את ההארה. "אנחנו מתים והגענו לגן עדן! לא, רגע, זה לא הגיוני." הוא קטל את השארתו שלו.
"אם היינו מתים הרגל שלי לא הייתה מכאיבה לי עד מוות." גראנד הוסיף לסטור אותו. "חיות יודעות דברים, אני מציע שנרד לפי הצעת הכלב שלך."
גראנד החל לרדת בגרם המדרגות לאט ובזהירות. לאקי קפץ והלך אחריו. קארל משך בכתפיו וירד אחריהם, כי לא הייתה לו ברירה אחרת.
השלב האחרון נעמד במרכזו של גן פרחוני, קטן ועגול ששיחיו וצמחיו היו מסודרים בסדר מופתי. כל שיח הצמיח נפלאות, והדשא היה הירוק ביותר שנראה אי פעם בעיניו של קארל. הגן התפרס לארבעה שבילים מוצלבים והוא עמד בתוך אחו ירוק. באופק השמיים היה אפשר להבחין בקדקודו של ארמון אדום-לבן.
"וואו." קארל אמר בפליאה.
"איפה אנחנו?" גראנד הוסיף לשאול את השאלה הנכונה.
"ארץ הפלאות!" קול נשי השיב להם מאחורי גבם, והבהיל את שניהם כהוגן. הם הסתובבו ובחנו את הבחורה הצעירה בעלת החיוך המשוגע על פניה. שמלתה הקצרה והמנופחת הייתה מצועצעת בכל טוב. מגפיה הגבוהות הסתירו כחצי מהגרביונים המנוקדים שלה. כובע מגבעת קטן וצבעוני עמד מתחת לרעמת התלתלים החומה שלה. סומק ורוד נצבע על לחייה, ועיניה הסגולות והמחייכות הביטו בהם בדרך משונה.
"מי- מי את?" גראנד שאל בחשש מטירופה.
"קארי. הכובענית." היא הציגה את עצמה בקידה. "ואתם, אורחים יקרים שלי, הגעתם לארץ הפלאות! ברוכים הבאים!"
קארל וגראנד החליפו בניהם מבטים, ושניהם ידעו. הם ידעו שמה שלא קרה להם, הוא לא יסתיים בקרוב.