לבד, בחושך.

מבחינה מסויימת, כל המצוקות אחת הן. כולן כלואות במבט מושפל. כולן שניים הן, כאב, וריחוק. כולן זוהרות, אופפות את בעליהן בענן כבד.
מצוקות אלו, האמיתיות, הכי כואבות הן. משום שהן נראות לעין, מרחפות באוויר לנשימה, ואפילו ניצבות מולנו במלחמה. אבל כל שאפשר לעשות מבחוץ הוא לנשוף על הענן, לדחות במעט את נוכחותו הבלתי אפשרית על מנת שישוב ויחזור, כואב, ומרחיק.
היכולת היחידה לנפץ את הענן היא זו של בעלי המצוקה. ועד שיקומו בעלים אלו, ויפתחו את דרכם החוצה, אנו נותרים חסרי אונים. אין בנו דעת או עצה. רק מגע צולח דרך הענן, והוא מעומעם, ותמיד נסוג. אנו נותרים מתוסכלים, ומכרסמת בנו דאגה. מחשבותינו חוזרות תמיד אל היקרים לנו, היקרים במצוקה, והן נאספות סביב. אופפות אותנו, כמו ענן.